תופעות לוואי מיניות של תרופות להפרעה דו-קוטבית

תופעות לוואי מיניות הן מהבעיות השכיחות ביותר בתרופות פסיכיאטריות, ומהנושאים שמדברים עליהם הכי פחות. לעיתים רחוקות הן מגיעות לפגישה. לעיתים קרובות מאוד הן מגיעות להחלטה להפסיק משהו בשקט. השילוב הזה – שכיח, לא מדובר, ואחת הסיבות המרכזיות להפסקה שקטה של הטיפול – הוא הסיבה שהנושא צריך דף משלו. זהו מידע לימודי, לא ייעוץ רפואי, והנקודה פשוטה: זו שיחה קלינית לגיטימית שיש לה אפשרויות, לא מבוכה פרטית שצריך לספוג.

מה יכול להשתנות בפועל

«תופעות לוואי מיניות» הוא ביטוי מעורפל שמכסה כמה דברים שונים, וכשמגדירים לאיזה מהם הכוונה, השיחה עם הרופא המטפל מועילה הרבה יותר.

חשק. העניין פשוט לא שם. לא רתיעה, לא קונפליקט עם בן או בת הזוג – המשיכה שטוחה. אנשים מתארים את זה לעיתים קרובות כחלק המוזר ביותר: שום דבר לא מרגיש לא בסדר, זה פשוט מפסיק לעלות בדעת.

עוררות. העניין קיים, אבל הגוף לא מגיב בהתאם – קושי להשיג או לשמור על זקפה, פחות לחלוח, פחות תגובה גופנית באופן כללי.

אורגזמה. מתעכבת, קשה יותר להגיע אליה, נעדרת, או פחות עוצמתית באופן ניכר. זה מה שאנשים שמים לב אליו לרוב ראשון.

תחושה וחיבור. איכות קהה ומרוחקת יותר בקרבה הפיזית. זה חופף לקהות הרגשית שחלק מהאנשים מתארים בזמן נטילת תרופות, ובזוגיות זה יכול להיות חשוב לא פחות משאר הדברים.

כשזה דחוף, לא מביך

כמעט כל מה שבדף הזה שייך לפגישה הבאה. מה שלהלן – לא.

זקפה כואבת, או כזו שנמשכת יותר מכארבע שעות – פריאפיזם – מחייבת טיפול חירום מיד, לא בביקורת הבאה. ארבע שעות הן הקו שצריך לזכור, כי המחשבה «זה כנראה יעבור» היא מה שעולה לאנשים ברקמה: ללא טיפול, המצב עלול לגרום לנזק קבוע. כמה תרופות פסיכיאטריות מציינות אותו בין התופעות שבגללן יש להתקשר לרופא מיד. יש לפנות לחדר מיון או להתקשר למספר החירום המקומי.

שינויים הורמונליים עם תסמינים מצדיקים שיחת טלפון ולא המתנה: מחזור שנפסק או נעשה לא סדיר, הפרשה חלבית מהשדיים, נפיחות או רגישות בשדיים אצל כל אדם. כמה מהתרופות האלה מציינות בדיוק את השינויים האלה, וחלקן מעלות הורמון שנקרא פרולקטין, שאפשר למדוד בבדיקת דם – תסמין שיש לו בדיקה היא סיבה טובה להתקשר לרופא המטפל עכשיו.

למה זה קורה

התשובה הקצרה היא שמערכות המוח שעליהן התרופות האלה פועלות אינן מוגבלות למצב הרוח. השליחים הכימיים שמעורבים בוויסות מצב הרוח – סרוטונין, דופמין, נוראדרנלין ואחרים – מעורבים גם בחשק, בעוררות ובאורגזמה. כשמשנים את הראשון, אפשר להשפיע על השני. זה לא פגם בתכנון; זו אותה חפיפה שבזכותה התרופות האלה פועלות בכלל.

גם מסלולים אחרים חשובים. חלק מהתרופות משפיעות על רמות ההורמונים. ישנוניות ועייפות מפחיתות עניין מיני מסיבות רגילות לגמרי, ושינוי במשקל משפיע על התחושה בגוף. תרופות למצבים אחרים – לחץ דם, כאב, אמצעי מניעה – נמצאות באותה תמונה.

משהו שמתפספס ברשת הוא שההשפעה אינה תמיד «הכול או כלום». המינון יכול להיות חשוב – אצל חלק מהאנשים ההשפעה תלויה בכמות, ולכן בחינת המינון היא צעד קטן יותר מהחלפה. וגם התזמון: השעה ביום שבה נוטלים משהו משנה מתי מגיע שיא ההשפעה. אף אחד מהם אינו כלל שאפשר להחיל לבד, אבל כדאי להעלות את שניהם: הם מסכנים את היציבות פחות מהחלפה של משהו שכרגע מחזיק אותה.

התרופה, הדיכאון או הזוגיות?

הדיכאון עצמו מפחית חשק ומקהה הנאה – זה אחד המאפיינים המגדירים שלו. שינוי שהתחיל בזמן גלישה לאפיזודת שפל עשוי להיות האפיזודה, לא הכדור, ובמקרה כזה התשובה אינה פחות טיפול.

התרופה היא הגורם הסביר יותר כשהתזמון מתאים: השינוי הופיע תוך ימים או שבועות מהתחלה, העלאה או החלפה של משהו, על רקע מצב רוח יציב בשאר הזמן.

גם הזוגיות והנסיבות ראויות למשקל כן – תשישות, טינה, ויכוח שמעולם לא הסתיים, או החשש שאינטימיות תתפרש כתסמין. שום דבר מאלה לא נפתר בשינוי של מרשם.

בדרך כלל פועל יותר מגורם אחד בו-זמנית, ואין צורך לפתור את החידה לפני הפגישה. מספיק להביא את ציר הזמן.

לומר את זה בקול

רוב האנשים אף פעם לא מעלים את זה, והסיבה היא כמעט תמיד מבוכה ולא אדישות. לכן כדאי להכין את המילים מראש ולהשתמש בהן בתחילת הפגישה, לא ליד הדלת ביציאה.

אין צורך בהקדמה ארוכה:

«יש תופעת לוואי שקשה לי להעלות, אז פשוט אגיד אותה. מאז שהתחלתי את התרופה הזו החשק המיני שלי נעלם – כבר כחודשיים, וזה משפיע על הזוגיות שלי. האם סביר שזו התרופה, ומהן האפשרויות?»

אפשר להחליף בחלק שרלוונטי. להוסיף את ציר הזמן. ואז לשאול את מה שבאמת חשוב – האם סביר שזו התרופה, מה אפשר לנסות, ומה כל שינוי עלול לסכן ביציבות שלי?

אם זה עוזר, כדאי להוסיף את זה ל«מפת התרופות», כדי שזה ישרוד את הפער בין הביקורים. רופאים שואלים על זה לעיתים רחוקות מספיק כדי שהשאלה תצטרך בדרך כלל לבוא מהצד של המטופל – והידיעה הזו מראש היא שמאפשרת להגיע עם הכנה ולא לקוות לשאלה.

איך נראות האפשרויות בדרך כלל

יש אפשרויות באמת, וכולן עוברות דרך הרופא המטפל. בהתאם למצב, הן עשויות לכלול בחינה מחדש של התרופה או של השילוב, טיפול בגורם אחר שתורם – שינה, בלוטת התריס, תרופה אחרת, אלכוהול – או הוספת תמיכה כמו טיפול אישי או זוגי. מה מתאים מבין אלה – זו החלטה של מי שמכיר את ההיסטוריה ואת המרשם. הנקודה כאן צרה יותר: רשימת התשובות ארוכה יותר מ«לחיות עם זה» ומ«להפסיק לקחת».

דבר אחד שהדף הזה לא עוסק בו

דחף מיני מוגבר או התנהגות מינית מסוכנת בזמן גאות הם עניין אחר. זה תסמין של אפיזודה, לא תופעת לוואי של הטיפול, והוא מצריך תגובה אחרת – ולעיתים קרובות דחופה. אם זה מה שמזהים, כדאי לקרוא על היפומאניה ועל מאניה, ולהתייחס לכך כאות לפנות לצוות המטפל.

לא לפתור את זה בהיעלמות

הדרך שנכשלת בוודאות היא הדרך השקטה: לקצץ מנה, לדלג על יום, להפסיק בשקט, לא לספר לאף אחד עד שאפיזודה מחליטה במקום. כל מה שמנסים במקום זה לוקח כמה שבועות להתייצב, והשבועות האלה זולים לעומת חזרה של המחלה. אם שינוי הוא התשובה הנכונה, גם האופן שבו הוא נעשה הוא החלטה קלינית, לא משהו לאלתר בין פגישות. כדאי לומר את זה מוקדם, ולשנות את התוכנית יחד עם הרופא המטפל ולא מאחורי גבו.

במצב משבר, או במחשבות על פגיעה עצמית, אין צורך להיות לבד — עזרה זמינה עכשיו. בארה"ב ובקנדה יש להתקשר או לשלוח הודעת טקסט אל 988. בבריטניה ובאירלנד יש להתקשר אל 116 123 (Samaritans). במקומות אחרים, יש לפנות לשירותי החירום המקומיים — בקבלת עזרה עכשיו מופיעים קווים לפי מדינה.