תרופות להפרעה דו-קוטבית: לבנות ארגז כלים, לא לחפש גלולת קסם

למידע לימודי בלבד. המאמר מציג סקירה רגועה שתעזור בשיחה עם הגורם שרושם את התרופות — הוא אינו ייעוץ רפואי. הוא אינו ממליץ על תרופה או מינון מסוימים, אינו מדרג אותם ואינו משווה ביניהם. כל החלטה על התחלה, שינוי או הפסקה של תרופה צריכה להתקבל יחד עם איש מקצוע מוסמך.

העיקר בחצי דקה

• טיפול בהפרעה דו-קוטבית אינו בדרך כלל חיפוש אחר גלולה מושלמת אחת — אלא בניית ארגז כלים שמתאים לחיים האישיים.
• אפשר לדמיין את האפשרויות כשלושה מגשים: מייצבי מצב רוח, תרופות אנטי-פסיכוטיות וטיפולים משלימים. לכל קבוצה תפקיד שונה.
• העיקרון המנחה שאנשי מקצוע רבים מעדיפים הוא להתחיל במינון נמוך ולהתקדם לאט — ולשנות דבר אחד בכל פעם, כדי להבין מה מועיל.
• לכל תרופה יש «מחיר כניסה» (תופעות לוואי אפשריות). המטרה אינה אפס תסמינים — אלא תפקוד גבוה: האם אפשר לעבוד, לאהוב ולצחוק?
• הדבר המועיל ביותר שאפשר להכין הוא מפת תרופות: השם של כל תרופה, תפקידה ועל מה כדאי לעקוב. כדאי להביא אותה לכל פגישה.

תרמוסטט שאינו מדויק

כדאי להתחיל מהשאלה למה טיפול בהפרעה דו-קוטבית עשוי להיות מורכב יותר מטיפול בכאב ראש חד-פעמי. אפשר לדמיין את המוח כבית עם תרמוסטט שאינו תמיד אמין — לפעמים החימום נדלק בעוצמה רבה מדי (מאניה), ולפעמים המיזוג פועל בעוצמה רבה מדי (דיכאון). מטרת התרופות, באופן רחב, אינה לאלחש את הבית. היא לעזור לתקן את התרמוסטט כדי שאפשר יהיה לחיות בטווח טמפרטורות נוח. שינוי המסגור חשוב, כי הוא מחליף את השאלה «מה לא בסדר איתי?» ב«איזה כלי עוזר למערכת להתווסת?»

מגש ראשון: היסוד

המגש הראשון מתואר לרוב כבסיס — תרופות שפועלות כמו רצפה מתחת לדיכאון ותקרה מעל למאניה, ועוזרות להישאר בטווח שאפשר לחיות בו. זה גם החלק בשיחה שבו יש מקום לתכנון בטיחות: אפשרויות מסוימות בקבוצה זו נדונות במיוחד בזכות תפקידן המגן, וזה נושא שכדאי להעלות בעדינות ובישירות מול הגורם שרושם את התרופות ולא לחקור לבד. שאלה טובה וקונקרטית לפגישה: «על מה עוקבים עם התרופה הזו, ובאיזו תדירות בודקים זאת?»

מגש שני: המווסתים

למגש השני יש שם שעלול להפחיד רבים — אך התווית אינה מגדירה את המציאות האישית. דרך פשוטה לחשוב על קבוצה זו היא מווסתי דופמין: אם חלק מהמערכת דומה לדוושת תאוצה שתקועה קרוב לרצפה, תרופות אלה יכולות לעזור להרפות את הלחיצה. מבחינה קלינית משתמשים בהן לרוב בשני אופנים רחבים — כדי לעזור להרגיע אפיזודה חריפה וכדי לסייע לשמור על יציבות לטווח ארוך. נטילת תרופה מהקבוצה אינה אומרת שמישהו «משוגע». היא אומרת שמערכת שלפעמים פועלת בעוצמה גבוהה מקבלת תמיכה. השאלה המעשית כאן קשורה לבריאות הגוף כולו: «מה התוכנית למעקב אחר הבריאות הגופנית שלי בזמן הטיפול הזה?»

מגש שלישי: כלים ייעודיים

המגש השלישי מכיל טיפולים משלימים — כלים ייעודיים שנועדו לסייע בבעיות מסוימות לצד הבסיס. השינה היא לעיתים קרובות הדומינו הראשון שנופל, חרדה מתלווה לא פעם להפרעה דו-קוטבית, ויש שיחה זהירה במיוחד לנהל על נוגדי דיכאון, משום שהם עשויים להיות מורכבים בהקשר של דיכאון דו-קוטבי. המסקנה הכנה והמכבדת כאן אינה המלצה לכאן או לכאן — אלא עיקרון: לא להתחיל או להפסיק אף אחת מהתרופות האלה לבד. שינויים פתאומיים צריכים להיעשות במסגרת תוכנית שנבנתה עם הגורם שרושם את התרופות, כאשר קיימת רשת ביטחון.

להתחיל נמוך, להתקדם לאט

אם יש סוד אחד שאנשי מקצוע רבים חוזרים עליו, הוא זה: להתחיל במינון נמוך ולהתקדם לאט, ולשנות דבר אחד בכל פעם — החלטות שהגורם שרושם את התרופות מקבל יחד איתנו, לא התאמות שעושים לבד. התחלה של שלוש תרופות יחד כמעט אינה מאפשרת להבין מה עוזר ומה גורם לתופעת לוואי — שינוי אחד בכל פעם מאפשר תמונה ברורה יותר. וכן, לכל תרופה עשוי להיות מחיר כניסה: יובש בפה, כבדות בבוקר, שינוי במשקל וכדומה. אין צורך לשאת זאת בשקט. נוסח מכבד וברור לשיחה עם הגורם שרושם את התרופות: «תופעות הלוואי עולות על התועלת, וקשה לי להמשיך כך — מה תוכנית ב׳ שלנו?»

לבנות מפת תרופות

אחד הדברים שמחזירים תחושת שליטה הוא מפת תרופות. לגבי כל תרופה כדאי לרשום שלושה דברים: השם, התפקיד (שינה, מניעת מאניה, תמיכה מול חרדה) ונקודת המעקב — על מה לשים לב או מה לזכור (ליטול עם אוכל, לשים לב לפריחה, לבצע בדיקת רמת תרופה בדם). אפשר לשמור את המפה בטלפון ולהביא אותה לכל פגישה. ניסוי קטן להתחלה הערב: להסתכל על אריזות התרופות ולנסות לציין את התפקיד של כל אחת — בסיס? מווסתת? משלימה? אם לא ברור, זו השאלה שכדאי לשאול: «במילים פשוטות, מה התפקיד המסוים של התרופה הזו?»

לא קעקוע — ארון בגדים

לסיום, כמה דברים שעשויים להרגיע. היענות לטיפול היא בחירה, לא ציות — והיא נעשית קשה מסיבות מובנות: שכחה (קופסת תרופות עוזרת), הכחשה («עכשיו אני מרגיש בסדר») וגעגוע לתקופות העלייה (כדאי לזכור שהתקופות השקטות וה«משעממות» הן המקום שבו החיים נבנים). מה עושים אחרי מנה שהוחמצה תלוי בתרופה — אצל חלק מהתרופות זה חשוב הרבה יותר מאשר אצל אחרות — ולכן כדאי לשאול כבר עכשיו רוקח או רוקחת או את הגורם שרושם את התרופות, לרשום את התשובה במפת התרופות, ולעולם לא ליטול מנה כפולה אלא אם הם הורו על כך. והתוכנית אינה קעקוע — היא ארון בגדים שאפשר להתאים לעונות החיים המשתנות. המטרה מעולם לא הייתה אפס תסמינים; היא תפקוד גבוה. האם אפשר לעבוד? לאהוב? לצחוק? הצורך בתרופות אינו חולשה — זו תמיכה כימית, כפי שאינסולין תומך באדם עם סוכרת. (חלק מהתרופות צריך להפחית בהדרגה בפיקוח הגורם שרושם את התרופות ולא להפסיק בבת אחת — עוד סיבה לא להפסיק אף פעם לבד.) מעולם לא היה מדובר בגלולה המושלמת. מדובר בתוכנית.