הנחיות מקדימות פסיכיאטריות: הקול האישי נשמר

הנחיה מקדימה פסיכיאטרית היא מסמך שכותבים בתקופה טובה, ובו מפרטים מה רוצים — ומה לא — אם אפיזודה תשאיר אותנו אי פעם בלי יכולת להחליט, או תגרום לאנשים סביבנו לא להיות מוכנים להאמין למה שאנחנו אומרים.

את החצי השני הזה נוטים לפספס. באפיזודה חמורה הבעיה היא לעיתים קרובות לא רק שקשה לשקול אפשרויות; הבעיה היא שהסביבה מפסיקה להתייחס להעדפות שלנו כהעדפות. עמוד שנכתב בידי הגרסה היציבה שלנו, מתוארך וחתום, מחזיר את הקול שלנו לשיחה בדיוק ברגע שבו הוא בדרך כלל נעלם ממנה.

דבר אחד כבר מההתחלה: מה שהמסמך הזה יכול לעשות תלוי לחלוטין במקום המגורים. בחלק מהמדינות, ובמדינות רבות בארצות הברית, זהו כלי משפטי מוכר בעל משקל ממשי. במקומות אחרים אין לו מעמד רשמי, והוא פועל כהצהרת העדפות חזקה שאנשי מקצוע מתבקשים לכבד, אך אינם מחויבים לכך. העמוד הזה חינוכי — הוא אינו ייעוץ משפטי או רפואי, ואינו מחליף פנייה לגורם מוסמך במקום המגורים.

צעד 1 — מבררים מה קיים במקום המגורים

לפני שכותבים משהו, כדאי לברר מה מערכת המשפט המקומית מציעה בפועל. השמות משתנים: הנחיה מקדימה פסיכיאטרית, הצהרה מקדימה, החלטה מקדימה, הנחיה לבריאות הנפש.

שאלות שכדאי לקבל עליהן תשובה. האם יש כאן טופס מוכר או חוק? האם אפשר למנות רשמית אדם שיקבל החלטות רפואיות בשמנו? על מה אפשר לגבור — ברוב המקומות, דיני חירום ודיני טיפול כפוי יכולים לבטל חלקים מההנחיה, וכדאי לדעת אילו חלקים לפני שסומכים עליה.

ושאלה אחת שאנשים שוכחים: האם אפשר לבטל את ההנחיה בכל עת, או רק כשיש כשירות לקבל החלטות? התשובה הזאת קובעת כמה הגנה המסמך באמת נותן — מסמך שאפשר לקרוע באמצע אפיזודה מגן על האוטונומיה ועל מעט מעבר לה; מסמך שתקף עד שהכשירות חוזרת עושה את ההפך. חשוב לדעת על איזה מהם חותמים. איש מקצוע טיפולי, עובד סוציאלי בבית חולים, ארגון ארצי לבריאות הנפש או שירות סיוע משפטי הם הדרכים המהירות ביותר לתשובה ברורה.

צעד 2 — כותבים את ההעדפות ואת הסיבות להן

זה לב המסמך, והוא צריך להיות מפורט מספיק כדי שאדם זר יוכל להשתמש בו בשלוש לפנות בוקר.

העדפות טיפוליות. אילו טיפולים עזרו בעבר, ומאילו עדיף להימנע, יחד עם הסיבה — תופעת לוואי שלא הייתה נסבלת, חוויה רעה. כותבים נימוקים, לא רק סירובים; נימוק מפורש משכנע איש מקצוע הרבה יותר מ«לא» יבש.

בתי חולים ושירותים. אם יש מחלקה מועדפת, או מחלקה שעדיף לא לחזור אליה, כותבים זאת ומסבירים למה.

ריסון ובידוד. אם אחד מהם קרה בעבר, מתעדים מה החמיר את המצב ומה עבד במקום זאת. מציינים מי רשאי להיות נוכח, והאם יש העדפה לטיפול בידי אנשי צוות ממין מסוים.

הבנה ותקשורת. מתורגמן ובאיזו שפה, מכשיר שמיעה, כל דבר שמשנה את האופן שבו מידע צריך להגיע אלינו.

החומר המעשי — מה מרגיע אותנו, מה מסלים אותנו, למי מתקשרים ובאיזה סדר, מה אנשים צריכים ולא צריכים לעשות — שייך לתוכנית המשבר, לא לכאן.

צעד 3 — בוחרים את האדם שידבר בשמנו

מערכות רבות מאפשרות למנות אדם שייצג אותנו: מיופה כוח לענייני בריאות, נציג, בא כוח או אדם ממונה. כדאי לבדוק אם המערכת המקומית מאפשרת זאת ואיך זה נקרא שם. זו אחת הבחירות בעלות ההשלכות הגדולות ביותר במסמך.

בוחרים מישהו שאפשר להשיג בזמן משבר, שמסוגל לשמור על קור רוח במסדרון של בית חולים, ושיציג את הרצונות שלנו ולא את שלו. קרבה אישית לבדה אינה הופכת מישהו למתאים. שואלים אותו במפורש, בקול, ומאפשרים לו לסרב או להציב גבולות — מי שהסכים בשקט לתפקיד שאינו יכול לשאת גרוע מאשר אף אחד. ממנים גם ממלא מקום, נותנים לשניהם את המסמך ומדברים עליו, כדי שהקריאה הראשונה שלהם לא תהיה בחדר המתנה.

צעד 4 — דואגים לחיים שממשיכים לרוץ

אפיזודות לא עוצרות את שאר החיים, וזה בדיוק המקום שבו משפחות מאלתרות בצורה גרועה.

כותבים מי דואג לילדים ומה יש לספר להם. מי מאכיל את בעלי החיים. מי מודיע למקום העבודה, ומה מספרים שם. איפה נמצאים המפתחות, המסמכים ופרטי הביטוח. שום דבר מזה אינו צריך שפה משפטית; הוא צריך להיות נכון וקל למצוא אותו.

כסף הוא היוצא מן הכלל. משאלה כתובה שמישהו «יטפל בחשבונות» אינה משהו שבנק יכול לפעול לפיו: מתן שליטה ממשית בכסף שלנו לאדם אחר מחייב בדרך כלל מסמך משפטי רשמי — ייפוי כוח או המקבילה המקומית, שנערך מראש ובצורה הנכונה. כדאי לברר מה נדרש במדינה, ובאותה הזדמנות לקבוע בכתב את המגבלות: כמה, לכמה זמן, ומה עדיין דורש את האישור שלנו.

צעד 5 — חותמים, משתפים, בוחנים מחדש

פועלים לפי מה שהמערכת המקומית דורשת: בדרך כלל תאריך, חתימה ועדים שאינם האדם שמונה לייצג אותנו ואינם הגורם המטפל. יש מקומות שדורשים טופס מסוים, אימות נוטריוני או רישום במרשם.

אחר כך מחלקים עותקים, כי הנחיה שאי אפשר למצוא היא רשומת יומן ותו לא. עותקים הולכים לאדם שמונה ולממלא המקום, לגורם שרושם את התרופות ולמטפל או למטפלת, לבית החולים הקבוע אם יש כזה, ולכל מי שגר איתנו — ובנוסף צילום בטלפון ועותק מודפס בבית. כרטיס בארנק שמציין שהמסמך קיים ומי מחזיק בו הוא דבר קטן שעובד.

בוחנים אותה מחדש לפי לוח זמנים — כל שישה חודשים, באותו קצב כמו תוכנית משבר, ושוב אחרי כל אשפוז או כל שינוי משמעותי בטיפול, בקשרים או בכתובת. מתארכים כל גרסה ומשמידים את הישנות.

למה שומרים את שני המסמכים

שני המסמכים האלה מכוונים לחדרים שונים. האחד מעשי ונכתב בשביל האנשים שאוהבים אותנו; השני מיועד לנקודה שבה מתקבלות החלטות עלינו, בידי צוות קליני שאולי מעולם לא פגש אותנו — ובמקום שבו החוק מאפשר זאת, הוא יכול לשאת משקל שתוכנית משבר אינה יכולה לשאת.

מה אפשר לכתוב כבר היום

אין צורך בעורך דין כדי להתחיל. פותחים מסמך וכותבים את הטיפולים או המסגרות שעדיפים, את אלה שלא ולמה, ואת האדם שהיינו רוצים שידבר בשמנו. הטיוטה הזאת היא כבר יותר ממה שיש לרוב האנשים, והגרסה הרשמית יכולה לבוא עוד החודש.

אם יש משבר עכשיו, זה לא הזמן למשימה הזאת. בישראל אפשר להתקשר לער״ן 1201; במקרה חירום רפואי מתקשרים למד״א 101, ובמקרה חירום משטרתי 100. עמוד המשבר שלנו מציג קווי סיוע לפי מדינה.

במצב משבר, או במחשבות על פגיעה עצמית, אין צורך להיות לבד — עזרה זמינה עכשיו. בארה"ב ובקנדה יש להתקשר או לשלוח הודעת טקסט אל 988. בבריטניה ובאירלנד יש להתקשר אל 116 123 (Samaritans). במקומות אחרים, יש לפנות לשירותי החירום המקומיים — בקבלת עזרה עכשיו מופיעים קווים לפי מדינה.