איך להכין תוכנית למשבר בהפרעה דו-קוטבית

תוכנית משבר היא עמוד אחד שנכתב ביום טוב ומסביר לאנשים מסביב — וגם לאדם עצמו בעתיד — מה לעשות כשהדברים משתבשים. היא אינה סתם ניירת ואינה פסימיות. היא דרך לוודא שההחלטות מתקבלות בידי הגרסה היציבה של האדם, ולא בידי הגרסה שנמצאת באמצע אפיזודה.

זה ההיגיון כולו. אפיזודה אינה רק מקשה על החיים באופן כללי; היא משפיעה על הכלים המדויקים שדרושים להתמודדות איתה — שינה, שיקול דעת לגבי סיכון, והתובנה שמשהו אינו כשורה. החלטה מראש עוקפת את הקושי הזה. לא כותבים כללים לאדם זר, אלא משאירים הוראות לאדם שמכירים היטב.

צעד 1 — כותבים בתקופה טובה

העיתוי הוא החלק שאנשים טועים בו. תוכנית שנכתבת בעיצומה של תקופה קשה נוטה להיות מבוהלת או קודרת. כדאי לכתוב אותה בתקופה יציבה, כשאפשר להתבונן בהיסטוריה האישית ברוגע ולזכור מה באמת קרה בפעם הקודמת.

שומרים על עמוד אחד. אם התוכנית מתפרסת על שלושה עמודים, איש לא יקרא אותה באחת עשרה בלילה — ופחות מכולם מי שכתב/ה אותה. כותבים בגוף ראשון פשוט, בשורות קצרות. עשרים דקות מספיקות לטיוטה שימושית; בהמשך אפשר לדייק אותה.

צעד 2 — ממלאים שבע משבצות

1. סימני האזהרה המוקדמים שלי — לעלייה ולירידה. שניים או שלושה מכל סוג, כתובים כדברים שאפשר להבחין בהם בפועל. לא «משהו לא בסדר אצלי», אלא «אני ישן/ה חמש שעות ולא עייף/ה», «אני שולח/ת הודעות לאנשים בשלוש לפנות בוקר», «הפסקתי לענות לטלפון», «הפסקתי להתקלח». כאן דיוק מועיל יותר מניסוח פיוטי.

2. מה אני רוצה שאחרים יעשו. «שישאלו אותי ישירות כמה ישנתי.» «שיתקשרו למרפאה של הגורם המטפל גם אם אגיד שלא.» «שיבואו אליי במקום לשלוח הודעה.»

3. מה אני לא רוצה שאחרים יעשו. חשוב באותה מידה. «לא לדבר על זה לפני הילדים.» «לא לאיים לעזוב.» «לא להתווכח איתי על השאלה אם אני חולה — פשוט לשאול על השינה.»

4. אנשי קשר, לפי סדר. הגורם שרושם את התרופות או הגורם המטפל, כולל שעות פעילות ודרך להגיע לשירות מחוץ לשעות הפעילות. אדם מהימן. מספר החירום המקומי וקו הסיוע המקומי במשבר. כותבים את המספרים במלואם — אין להניח שמישהו יוכל להיכנס לטלפון האישי.

5. תרופות — בדיוק כפי שכבר הוסכם עם הגורם שרושם אותן. מפרטים את מה שנוטלים. אם כבר הוכנה יחד עם הגורם שרושם את התרופות תוכנית לסימני אזהרה מוקדמים, כותבים אותה במילותיו. לעולם אין להמציא כאן פעולה. אם אין תוכנית כזאת, כותבים פשוט «ליצור קשר עם הגורם שרושם את התרופות» — ובפגישה הבאה אפשר לשאול אם כדאי לגבש תוכנית משותפת.

6. אמצעי הגנה מעשיים שהסכמנו עליהם. כסף (הפקדת כרטיס אצל אדם אחר, תקרת הוצאה, חתימה נוספת), מפתחות רכב, רשתות חברתיות ודוא״ל, עבודה (למי מספרים ומה אומרים), טיפול בילדים ובחיות מחמד. אמצעים כאלה עובדים רק אם הם מוסכמים מראש, מוגבלים בזמן ויש דרך ברורה לבטל אותם. אמצעי הגנה שניתנה לו הסכמה בתקופה טובה הוא הגנה; אמצעי שנכפה באמצע אפיזודה הוא מאבק.

7. מה מרגיע אותי ומה מחמיר את המצב. מרגיע: חדר חשוך, הליכה אחת, מוזיקה מוכרת, אדם אחד בכל פעם. מחמיר: קהל, אלכוהול, נהיגה בלילה, כשאומרים לי להירגע.

צעד 3 — מסכימים עליה עם האנשים שמוזכרים בה

תוכנית משבר שמציינת שם של אדם שמעולם לא קרא אותה אינה תוכנית; היא משאלה. יושבים עם כל אדם ששמו מופיע בה ובודקים שני דברים: שיש הסכמה לקבל את התפקיד, ושיש רשות מלאה לציין גבולות. «אוכל להסיע אותך לפגישות ולהתקשר למרפאה שלך. לא אוכל לשמור אצלי את כרטיס הבנק שלך.» גבול שמציינים מראש מתחשב הרבה יותר מהבטחה שמתמוטטת ברגע הקשה ביותר.

ואז מוסרים את המשפט שהופך את המסמך לשימושי: «אם אגיד שהכול בסדר, ואפשר לראות שלושה מהסימנים האלה — להאמין לרשימה, לא לי.» הרשימה נכתבה בתקופה טובה. בדיוק משם נובעת הסמכות שלה.

צעד 4 — מחליטים היכן לשמור אותה ומתי לעדכן

עותקים נשמרים אצל מי שכתב/ה את התוכנית (צילום בטלפון והדפסה במגירה), אצל האדם המהימן, אצל כל מי שגר באותו בית, ואצל הגורם המטפל לצורך הרשומה. יש אנשים ששומרים בארנק כרטיס עם שלושת המספרים החשובים.

מוסיפים תאריך ובוחנים מחדש את התוכנית — כל שישה חודשים, ושוב אחרי כל אפיזודה. אפיזודות מלמדות אילו סימנים מוקדמים הופיעו בפועל, בניגוד לאלה שהניחו מראש שיופיעו. תוכנית עם מספר של בן או בת זוג לשעבר ומרפאה שהקשר איתה הסתיים לפני שלוש שנים אינה תוכנית שימושית.

מה התוכנית הזאת אינה

תוכנית משבר אינה תוכנית בטיחות למחשבות אובדניות. זהו כלי ייעודי בעל מבנה משלו, ומוטב להכין אותו עם איש מקצוע שיכול להתאים אותו אישית. אם פגיעה עצמית או מחשבות אובדניות הן חלק מהתמונה, כדאי לבקש מהגורם המטפל להכין יחד תוכנית בטיחות — ולשמור את שני המסמכים.

היא גם אינה בהכרח מסמך משפטי. מדינות מסוימות מכירות בהנחיות מקדימות פסיכיאטריות או בהצהרות מקדימות; אחרות לא. אם רוצים שלרצונות האישיים יהיה משקל משפטי, כדאי לברר מה קיים במקום המגורים. שום חלק מהתוכנית אינו מחליף טיפול — היא פועלת לצד הטיפול, לא במקומו.

מתחילים בקטן יותר ממה שנדמה. אפשר להקדיש השבוע עשרים דקות ולמלא את המשבצת הראשונה: שלושה סימני אזהרה מוקדמים לעלייה ושלושה לירידה. העמוד שנכתב היום הוא מסר לגרסה העתידית שלא תוכל לכתוב אותו.

אם יש משבר עכשיו או חשש לבטיחות ברגע זה, אין להמתין להכנת התוכנית. פונים למספר החירום המקומי או לקו סיוע במשבר — עמוד המשבר שלנו מציג אפשרויות לפי מדינה, וב-findahelpline.com אפשר למצוא קו באזור המגורים. בישראל אפשר להתקשר לער״ן 1201; במקרה חירום רפואי מתקשרים למד״א 101, ובמקרה חירום משטרתי 100.

במצב משבר, או במחשבות על פגיעה עצמית, אין צורך להיות לבד — עזרה זמינה עכשיו. בארה"ב ובקנדה יש להתקשר או לשלוח הודעת טקסט אל 988. בבריטניה ובאירלנד יש להתקשר אל 116 123 (Samaritans). במקומות אחרים, יש לפנות לשירותי החירום המקומיים — בקבלת עזרה עכשיו מופיעים קווים לפי מדינה.