העיקר בחצי דקה

  • געגוע לתקופות העלייה הוא אחד ההיבטים הנפוצים והפחות מדוברים בחיים עם הפרעה דו-קוטבית. הוא אינו אומר שיש בך משהו שבור, כפוי טובה או מסוכן.
  • הגעגוע הוא לתחושה, לא למחלה. אלה דברים שונים, וההבחנה ביניהם היא חלק מהשמירה על הבטיחות.
  • ההיפומאניה היא הדבר שהכי קשה להניח מאחור, משום שהיא מעולם לא הציגה את עצמה כסכנה. היא באה בתחפושת של מתנה.
  • הנוסטלגיה משקרת. הזיכרון שומר את רגעי השיא ומוחק בשקט את המחיר. הדרך לראות זאת היא להריץ בראש את הסרט כולו.
  • חשוב לשים לב לרגע שבו הגעגוע הופך לתוכנית — «אולי איני צריך את התרופות שלי.» זהו המשפט שכדאי לומר היום בקול לאדם אחר, לא בשבוע הבא.

מה נדמה היה שתקופות העלייה נתנו

להעמיד פנים שהמאניה לא נתנה דבר יהיה שקר, והדבר ברור. בדיוק משום כך נאום ה«פשוט לקחת את התרופות» אינו מצליח לגעת בחלק הזה של החוויה.

בשעותיה הראשונות, כשהיא נראית במיטבה, מאניה יכולה להרגיש כאילו עוצמת החיים הוגברה עד הסוף. אנרגיה בלי תחתית. ביטחון בלי סימן שאלה. רעיונות שמגיעים מהר מכפי שאפשר לתפוס אותם.

זו אינה חוויה של אדם אחד בלבד. קיי רדפילד ג׳יימיסון, פסיכיאטרית שחיה עם הפרעה דו-קוטבית כל חייה, כינתה את תקופות המאניה המוקדמות שלה «משכרות לחלוטין». היא תיארה את המחלה עצמה כ«מורכבת ומפתה — תמצית של הטוב ביותר בטבענו וגם של המסוכן ביותר בו».

כדאי לקרוא שוב את החלק האמצעי. הטוב ביותר בטבענו. כשמשהו מרגיש כמו הגרסה הטובה ביותר של עצמנו, טבעי שחלק מאיתנו יתאבל על אובדנו.

למה ההיפומאניה היא הדבר שהכי קשה להניח מאחור

אצל רבים, הדבר שאליו מתגעגעים אינו מאניה מלאה כלל. זו העלייה המתונה יותר. כמה שבועות שבהם הצבעים נראו חזקים יותר, הייתה שנינות ומהירות, ועד הצהריים הושגו יותר דברים מכפי שרוב האנשים מספיקים בשבוע.

זה מעולם לא הביא לאשפוז. זה לא נראה כמו מחלה. זה נראה כמו הגרסה הטובה ביותר של עצמנו ביום הטוב ביותר.

הפסיכיאטר כריס אייקן מעלה נקודה שכדאי לחשוב עליה: הגנים הקשורים למצבי הרוח האלה שרדו מדור לדור, ואחת הסיבות האפשריות היא שבמינונים קטנים הם נושאים גם משהו בעל ערך אמיתי — לצד הסיכון. לכן, אם חלק מאיתנו חושב שהיה משהו אמיתי בשבועות האלה, זו אינה אשליה. היה שם משהו.

זה מה שהופך את ההיפומאניה לדבר שהכי קשה לוותר עליו וגם לדבר שהכי חשוב להבין. היא אינה מציגה את עצמה כסכנה. היא מופיעה בתחפושת של מתנה.

רצועת סרט מוחזקת מול האור: פריים בהיר אחד ומתחתיו רצף ארוך וחשוך.

געגוע לתחושה, או געגוע לעצמנו

לפעמים העניין עמוק יותר ממצב רוח. לפעמים יש געגוע לגרסה של עצמנו: הנועזת, זו שהשמיעה קול, לקחה סיכון והאירה את החדר.

אבל על גרסה אבודה של עצמנו כבד הרבה יותר מגעגוע לשבוע טוב. ובכל זאת כדאי להחזיק בזה: התעוזה, הניצוץ והחום — כולם היו שלך. המחלה לא העניקה אותם. היא לקחה אותם בהשאלה וגבתה ריבית אכזרית.

כלומר, אפשר לבנות אותם מחדש בכוונה, בתוך חיים שנשארים יציבים. הביטחון יכול להיות אמיתי הפעם. הוא פשוט אינו חייב להגיע כשנפילה קשורה לגבו.

הנוסטלגיה משקרת

כאן התמונה משתנה.

הזיכרון שומר את סרטון רגעי השיא ומוחק בשקט את החשבון. הוא שומר את הזיקוקים ועורך החוצה את הנפילה שתמיד באה אחר כך. לג׳יימיסון הייתה מילה מדויקת לכך: אשליה. היא אמרה שהרעיונות הדוהרים נתנו לה «לפחות את האשליה שאוכל לבצע אותם». הם נראו מבריקים ב-3 לפנות בוקר. כמה מהם עמדו במבחן אור היום?

לכן, כשחוזרים אל תקופות העלייה בזיכרון, כדאי להריץ את הסרט כולו. העלייה מעולם לא הגיעה לבדה. היא פתחה חשבון — חובות, קשרים שנשרפו, מילים שאי אפשר להחזיר, ודיכאון שחיכה מעבר לפינה כמו חשבון שצריך לשלם. הצבע לא הגיע בלי הקריסה. הם היו חלק מאותו דבר.

וכאן באמת נמצא הסיכון. לא בתחושה. בסיפור שהתחושה מספרת: אולי זה לא היה כל כך נורא. אולי פשוט הייתי יצירתי יותר אז. אולי איני באמת צריך את התרופות האלה.

כדאי ללמוד לזהות זאת כמשיכה, לא כתוכנית.

הערת בטיחות

אם הגעגוע מתקשה והופך ל*«איני צריך את התרופות שלי»*, או אם המשיכה מתחילה להרגיש פחות כמו זיכרון ויותר כמו החלטה, זהו הרגע לספר לאדם התומך או לאיש המקצוע המטפל. היום, לא בשבוע הבא.

ואם המחשבות פונות לכיוון של אי-רצון להמשיך להיות כאן, חשוב להתייחס לכך כאל מצב חירום רפואי, לא כאל פגם באופי. בישראל אפשר להתקשר לער״ן 1201 בכל שעה לתמיכה נפשית; במצב חירום רפואי יש להתקשר למד״א 101, או למשטרה 100. במקום אחר אפשר לפנות למספר החירום המקומי או לאדם שאפשר לסמוך עליו, ודף עזרה במשבר מציג קווים לפי מדינה.

צעד קטן ליציבות, בתיבת הדואר מדי שבוע

בלי הצפה ובלי דואר זבל — רק כלי קטן ומעשי שיעזור למצוא יותר יציבות. בחינם.

להרשמה — בחינם

ארבע דרכים להתמודד עם המשיכה

לא לבייש אותה. לא להעמיד פנים שאינה קיימת. לעבוד איתה.

  1. לומר בקול. לעצמנו ולאדם אחד שאפשר לסמוך עליו. הבושה שומרת על כוחה של המשיכה בחשכה; כשאומרים אותה, היא קטנה. «אני מתגעגע למאניה שלי» הוא משפט שמותר לומר, ומי שבאמת יכולים לעזור הם אלה שיודעים שהמשיכה קיימת.
  2. לשמור את החשבון המלא. פעם אחת, בזמן יציב ובהיר, לכתוב את הסיפור המלא של אפיזודה. לא רק רגעי השיא — את הכול, כולל הנזק והדרך חזרה. לשמור במקום שקל למצוא. כשהנוסטלגיה דופקת בדלת, אפשר לקרוא, והגרסה שלנו מהעבר מספרת לגרסה של ההווה את האמת שהתחושה מנסה למחוק.
  3. להתאבל בכנות. ג׳יימיסון התמודדה עם אבל על אובדן הגרסה החשמלית של עצמה. גם לך מותר. געגוע לדבר אינו שקול לבחירה בו — אבל הוא הדרך להניח אותו בצד בלי לפעול לפיו.
  4. לבנות חיים שאינם אפורים. זה החלק החשוב מכולם, ועליו מדבר הסעיף הבא.

חיים יציבים אינם אמורים להיות חסרי צבע

הנה שינוי מחשבה שכדאי לקבל מוקדם: יציבות אינה אמורה להרגיש כמו שום דבר שטוח וחסר צבע.

אם החיים היציבים מרגישים מתים, זה אינו המחיר שחייבים לשלם כדי להרגיש טוב. זהו אות שמשהו אמיתי חסר, וכדאי לחפש אותו. עבודה שסוחפת אותנו. אנשים שמאירים אותנו. תנועה, מוזיקה, משמעות, פרויקט שמושך קדימה. תחושת חיות אמיתית — כזו שנשארת ואינה שולחת חשבון אחר כך.

הגעגוע למאניה אינו הופך אדם לחולה, לחלש או לכישלון בתהליך ההחלמה. הוא אומר שעברנו דבר עוצמתי להפליא ויצאנו מהצד השני. כשהדברים מתנהלים נכון, יציבות אינה היעדר חיות. היא החיות שסוף סוף אפשר לשמור.

אור חמים בחדר שקט — בוקר רגיל שעדיין יש בו צבע.