הפרעה דו-קוטבית ואלכוהול: מבט כן

אלכוהול הוא אחת השאלות הנפוצות ביותר לאחר אבחנה של הפרעה דו-קוטבית, ואחת השאלות שפחות עונים עליהן בכנות. התשובה מגיעה לרוב כפסיקה — לא לגעת לעולם — או כמשיכת כתפיים. אף אחת אינה עוזרת לקבל החלטה אמיתית. להלן המנגנון: מדוע אלכוהול משפיע אחרת בנוכחות הפרעה דו-קוטבית, למה לשים לב בדפוס האישי ואיך להעלות את השאלה בפני מי שרושם את הטיפול. זהו מידע חינוכי, לא ייעוץ רפואי, וללא שיפוט של הרגלי השתייה של איש.

לליתיום מוקדש עמוד נפרד, כי התרופה משנה את התשובה. כאן מוצגת התמונה הרחבה.

הוא פוגע במנוף החזק ביותר: שינה ומקצב

אם יש דבר אחד שתומך ביציבות מצב הרוח, הוא המקצב הביולוגי — השעון היומי שמווסת שינה, אנרגיה ותיאבון. אלכוהול פוגע בו ישירות.

משקה מקצר את הזמן עד ההירדמות, ולכן הוא מרגיש מועיל. אבל כשהגוף מפרק אותו, לרוב במהלך המחצית השנייה של הלילה, השינה נקטעת: יותר יקיצות, פחות שינה עמוקה ושנת חלום, והתעוררות מוקדמת עם דופק מהיר. אפשר לבלות שמונה שעות במיטה ולקבל מנוחה בשווי של חמש שעות בלי להבחין בהפרש.

לרוב האנשים זהו בוקר קשה. בהפרעה דו-קוטבית, אובדן שינה ושיבוש המקצב הם מהגורמים העקביים ביותר שתורמים לשינוי במצב הרוח — ולכן הסיכון אינו רק השפעתו הישירה של האלכוהול על מצב הרוח. אלא שהאלכוהול פוגע בשקט במנגנון שעליו מסתמכים יותר מכול, דווקא בלילות שבהם הסיכוי לשים לב לכך הוא הנמוך ביותר.

הוא יכול לדחוף לשני הכיוונים

אלכוהול מדכא פעילות במערכת העצבים, ולעתים קרובות הדבר מורגש למחרת: מצב רוח שטוח, חרדה רועשת וקול פנימי קשה. אם תקופות הדיכאון נוטות להימשך, לשאול יום רע נוסף זו הלוואה יקרה.

על הכיוון המרומם מדברים פחות, אבל הוא חשוב לא פחות. אלכוהול מפחית עכבות. אם כבר מתחילה עלייה, שיקול הדעת התרופף עוד לפני המשקה הראשון — והשתייה מסירה את הבלם האחרון. שם נמצאות ההוצאות, ההודעות שנשלחות בשלוש לפנות בוקר, הנהיגה והמריבות. בתקופה מרוממת הסכנה היא רק לעתים רחוקות מצב הרוח עצמו אלא ההחלטות שהוא מניע, והאלכוהול מעצים אותן בדיוק. בצירוף השינה שאובדת, עלייה שהייתה יכולה להתייצב עלולה להמשיך.

גם הטיפול התרופתי הוא חלק מהתמונה

שלושה דברים שכדאי לדעת, בלי לפעול על פיהם לבד:

• ההשפעות המרדימות מצטברות. תרופות רבות המשמשות בהפרעה דו-קוטבית גורמות לישנוניות בעצמן. עם אלכוהול, אנשים לעתים קרובות מנומנמים יותר, פחות יציבים ועם פגיעה גדולה יותר בתפקוד למחרת מכפי שציפו.
• נוזלים ורמות התרופה בדם. חלק מהתרופות — במיוחד ליתיום — תלויות במאזן הנוזלים, ושתייה מרובה משנה אותו. זו אחת הסיבות שלנושא הליתיום מוקדש עמוד נפרד.
• הכבד מטפל בשניהם. כמה מהתרופות עוברות פירוק בכבד, וזה חלק מהסיבה שאנשי מקצוע מבצעים את המעקב שהם מבצעים.

הכלל שאינו משתנה: אין לדלג על מנה, לדחות אותה או לקחת מנה כפולה כדי לפנות מקום לשתייה, ואין להפסיק או לשנות טיפול תרופתי לבד. החלטות כאלה שייכות למי שרושם את הטיפול ומכיר את ההיסטוריה האישית ואת הבדיקות.

המלכודת של טיפול עצמי

בטווח הקצר האלכוהול עובד. זו הבעיה, לא החריג. החרדה פוחתת, המחשבות הדוהרות מאטות, השטיחות של תקופה ירודה נחלשת לשעה, וערב קשה נעשה נסבל. ההקלה אמיתית ומיידית; המחיר מגיע מאוחר מספיק כדי שקשה לקשר אותו למשקה שגרם לו.

עם הזמן הכמות הדרושה לאותה הקלה נוטה לעלות בהדרגה, והתסמין שמתחתיה אינו מטופל כי הוא מושתק זמנית שוב ושוב. שתייה בעייתית שכיחה יותר בקרב אנשים עם הפרעה דו-קוטבית מאשר באוכלוסייה הכללית — לא בגלל חולשה או אופי, אלא משום שההפרעה מייצרת באופן עקבי מצבים שאלכוהול נראה כאילו הוא פותר. ההבנה הזאת מקלה על זיהוי מוקדם ועל דיבור גלוי ללא בושה.

על מה לעקוב בדפוס האישי

כללים כלליים כמעט אינם עומדים במבחן של ערב שישי. מידע אישי מועיל יותר. במשך שבועיים או שלושה כדאי לרשום ארבעה דברים:

• שעות השינה ואיך עבר הבוקר שאחרי — לא איך הרגיש הערב.
• מצב הרוח כעבור יומיים, כי הירידה מופיעה לעתים אז ולא מיד.
• הסיבה לשתייה: ארוחה, חגיגה, או «כדי לישון», «כדי להפסיק לחשוב», «כדי להרגיש משהו».
• האם היא מופיעה לצד סימנים מוקדמים נוספים — פחות שינה, חשיבה מהירה, יותר תוכניות, או ירידה בכיוון ההפוך.

שלוש טעויות נפוצות שכדאי לתת להן שם: לשפוט אלכוהול לפי מה שקרה באותו ערב ולא ביומיים שלאחריו; להתייחס למשקה אחד ולערב של שתייה כאותה שאלה; ולקבל החלטה באותו רגע, כשהכי קשה להחליט. קל יותר לסגור את ההחלטה מראש, ביום רגוע, מאשר לנהל משא ומתן בבר.

מתי לבקש עזרה

אם אי אפשר להפסיק באופן עקבי אחרי שמתחילים, אם שותים ברוב הימים כדי להתמודד עם תסמינים, אם מסתירים את הכמות, או אם השתייה חוזרת שוב ושוב במריבות ובחרטה — זו בעיה שאפשר לטפל בה, לא כישלון מוסרי. כדאי לומר זאת בפשטות לאיש מקצוע; במקומות רבים אפשר לטפל במצב הרוח ובשימוש בחומרים יחד ולא בזה אחר זה. ואם תקופה ירודה ושתייה מתחילות להביא מחשבות על רצון לא להיות כאן, יש להתייחס לכך כדבר דחוף ולפנות מיד לעזרה — לקו משבר מקומי, לאיש מקצוע או לשירותי החירום. הרשימה זמינה בדף המשבר.

מה עושים עם המידע הזה

כדאי לשמור תיעוד של שבועיים ולהביא לפגישה הבאה שלוש שאלות פשוטות: בהתחשב בטיפול התרופתי ובהיסטוריה שלי, האם שתייה כלשהי סבירה עבורי? על מה כדאי לעקוב? ומה חשוב לדעת אם זה יתחיל להפוך לבעיה? שיחה מבוססת מידע מועילה יותר מכלל פרטי שיישבר בשקט.

במצב משבר, או במחשבות על פגיעה עצמית, אין צורך להיות לבד — עזרה זמינה עכשיו. בארה"ב ובקנדה יש להתקשר או לשלוח הודעת טקסט אל 988. בבריטניה ובאירלנד יש להתקשר אל 116 123 (Samaritans). במקומות אחרים, יש לפנות לשירותי החירום המקומיים — בקבלת עזרה עכשיו מופיעים קווים לפי מדינה.