איך מאבחנים הפרעה דו-קוטבית?

אם מחכים לתוצאת בדיקה שתכריע סוף סוף בשאלה, כדאי לדעת כבר עכשיו: אין בדיקה כזאת. הפרעה דו-קוטבית היא אבחנה קלינית — המבוססת על דפוס שמופיע לאורך זמן ונבחן בשיחה עם איש מקצוע שהוכשר לזהות אותו. כשמחפשים תשובה עוד השבוע זה עלול להיות מתסכל. אבל הבנה של האופן שבו התהליך באמת עובד הופכת אותו להרבה פחות מסתורי ומצביעה על הדבר האחד שבאמת יכול לזרז אותו: תיאור ברור של ההיסטוריה האישית. העמוד הזה חינוכי ואינו כלי אבחוני.

למה אין בדיקת דם או סריקה

מחקרים מצאו הבדלים ממוצעים בין קבוצות של אנשים עם הפרעה דו-קוטבית ובלעדיה — בהדמיות מוח ובגנטיקה — אבל שום ממצא אינו מדויק דיו כדי לומר לאדם מסוים אם יש לו את ההפרעה. שני אנשים יכולים לקבל אותה תוצאת הדמיה ולחיות חיים שונים לחלוטין.

לכן לבדיקות דם ולבדיקות גופניות יש תפקיד אחר בתהליך. הן מסייעות לשלול מצבים אחרים: פעילות חסר או יתר של בלוטת התריס, אנמיה, מצבים נוירולוגיים מסוימים, השפעת חומרים או תרופה אחרת. אם בהמשך מתחיל טיפול, בדיקות דם חוזרות מסיבה שלישית — מעקב אחר התרופה עצמה. אף אחת מהבדיקות האלה אינה מאשרת את האבחנה. הפרעה דו-קוטבית דומה בכך למיגרנה ולמצבים רבים אחרים שמזהים לפי דפוס ולא מוכיחים בבדיקת מעבדה.

על מה האבחנה מתבססת בפועל

לב ההערכה הוא היסטוריה לאורך זמן — ציר זמן של החיים, לא רק מה שמרגישים בחדר היום. איש המקצוע מנסה לברר אם היו אפיזודות מובחנות: תקופות של ימים או שבועות שבהן מצב הרוח, האנרגיה, הצורך בשינה, הדיבור וההתנהגות השתנו יחד והיו שונים בבירור מהמצב הרגיל של האדם, באופן שאחרים הבחינו בו, ולמשך זמן ובעוצמה שעומדים בספים המקובלים.

לארבעה דברים יש משקל מרכזי:

• הריאיון הקליני. שאלות מפורטות על תקופות עלייה וירידה, שינה, הוצאות, נטילת סיכונים, עצבנות והשפעת כל תקופה על עבודה וקשרים.
• משך והשפעה. לא רק «הייתה הרגשה נהדרת?», אלא כמה זמן, כמה ברציפות ומה היה המחיר. כאן עוברת ההבחנה בין הפרעה דו-קוטבית מסוג I, מסוג II ודפוסים אחרים.
• שלילת הסברים אחרים. מחלות של בלוטת התריס, הפרעות שינה, אלכוהול וסמים, סטרואידים ותרופות מרשם מסוימות אחרות, ומצבים עם מאפיינים חופפים כגון ADHD, PTSD או הפרעת אישיות.
• מידע מאנשים קרובים. בהסכמה, מה הבחינו בן או בת זוג, הורה או חבר קרוב. ידוע שקשה מאוד לזהות היפומאניה מבפנים; האנשים מסביב זוכרים אותה לעיתים קרובות בצורה מדויקת יותר מהאדם עצמו.

למה האבחון נמשך לעיתים שנים

כך נוצר העיכוב הארוך, והוא אינו רשלנות. אנשים פונים לעזרה בזמן דיכאון, לא בזמן היפומאניה. דיכאון מכאיב, ולכן קובעים פגישה. היפומאניה מרגישה לעיתים קרובות כמו התקופה הטובה — פרודוקטיביות, חברותיות, סוף סוף תחושה של «זה אני» — ולכן לא קובעים פגישה בגללה, והיא כמעט לא עולה בשיחה אלא אם נשאלת שאלה ישירה.

התוצאה צפויה: איש המקצוע שומע סיפור של דיכאון, והדיכאון הוא מה שמאובחן ומטופל. שבועות העלייה אינם מוזכרים, ולפעמים אפילו זכורים לטובה ולא כתסמינים. לעיתים הדפוס מתגלה רק בהמשך, כשאיש מקצוע בוחן שוב את ציר הזמן או כשאדם קרוב מתאר את החודשים ההם אחרת מהאדם עצמו.

לכן הדבר המועיל ביותר הוא להעלות ביוזמה אישית גם את תקופות העלייה. איש לא יוכל לראות אותן אם יתוארו רק תקופות השפל.

פסיכיאטר, פסיכולוג ורופא משפחה: מי עושה מה

התפקידים שונים למדי ממדינה למדינה, ולכן זוהי מפה כללית ולא כלל מחייב. פסיכיאטר הוא רופא שהתמחה בבריאות הנפש; הוא יכול לאבחן ולרשום תרופות, וברוב המערכות הוא איש המקצוע שמאשר אבחנה של הפרעה דו-קוטבית ומנהל את הטיפול התרופתי. פסיכולוג קליני יכול לערוך הערכה מעמיקה ולהעניק טיפול פסיכולוגי, וברוב המקומות אינו רושם תרופות. רופא המשפחה הוא לעיתים קרובות נקודת הכניסה — הוא עורך בדיקות ראשוניות, שולל סיבות גופניות ומפנה הלאה, לעיתים אחרי המתנה.

אם יש חשד להפרעה דו-קוטבית, הגיוני לומר זאת בפשטות כבר בפגישה הראשונה ולשאול מה כוללת הערכת מומחה במקום המגורים.

שאלוני סינון מצביעים על צורך בבירור; הם אינם מאבחנים

ייתכן שיינתן שאלון קצר, או שיימצא כזה באינטרנט. אלה כלי סינון, וההבחנה חשובה: תוצאה חיובית היא סיבה לפנות להערכה מסודרת, לא תשובה סופית. גם תוצאה שלילית אינה שוללת הפרעה דו-קוטבית, בייחוד כשההיפומאניה מתונה יותר. אפשר לחשוב על כלי סינון כעל גלאי עשן — הוא מועיל כדי לומר שצריך ללכת ולבדוק, וחסר תועלת כשרוצים לדעת מה בוער. שאלונים מקוונים בלי איש מקצוע בתהליך מוגבלים עוד יותר.

מה עושים עם זה

לפני הפגישה הבאה כדאי להכין ציר זמן של עמוד אחד: תאריכים מקורבים של תקופות שפל, וחשוב לא פחות — תקופות שבהן הייתה פחות שינה אבל ההרגשה הייתה טובה, הדיבור הואץ, ההוצאות גדלו או התחילו פרויקטים שנזנחו אחר כך. מוסיפים היסטוריה משפחתית, כל מה שנוטלים (עם מרשם או בלי), ורשימה קצרה של שאלות. אם אפשר, מביאים אדם שמכיר היטב.

כדאי גם לצפות לכך שהתמונה תתחדד בהדרגה ולא תופיע שלמה בבת אחת. לפעמים האבחנה מתעדכנת עם הזמן כשמגיע מידע חדש; זה התהליך שעובד כמו שצריך, לא טעות. אם בשלב כלשהו יש משבר או מחשבות על פגיעה עצמית, אין להמתין להערכה — יש לפנות עכשיו למספר החירום המקומי או לקו סיוע במשבר. עמוד המשבר שלנו מציג קווים לפי מדינה.

במצב משבר, או במחשבות על פגיעה עצמית, אין צורך להיות לבד — עזרה זמינה עכשיו. בארה"ב ובקנדה יש להתקשר או לשלוח הודעת טקסט אל 988. בבריטניה ובאירלנד יש להתקשר אל 116 123 (Samaritans). במקומות אחרים, יש לפנות לשירותי החירום המקומיים — בקבלת עזרה עכשיו מופיעים קווים לפי מדינה.