תוכן לימודי — לא ייעוץ רפואי. שום דבר כאן אינו מחליף שיחה עם הרופא או הרופאה או עם צוות בריאות הנפש על הטיפול האישי.

העיקר בחצי דקה

  • הפרעה דו-קוטבית עם תפקוד גבוה אינה גרסה קלה יותר של המחלה. זו משרה מלאה נוספת, שאיש לא ביקש לקבל, אין עליה שכר ואין עליה הכרה.
  • המלכודת נמצאת במילה «תפקוד». מכיוון שממשיכים לתפקד, הרופא, המשפחה ולבסוף גם אנחנו מסיקים שהכול בסדר, ומגבירים את המאמץ.
  • לתכנן את האנרגיה כמו כסף. להתאים את הקצב ליום הממוצע, לא ליום הטוב ביותר.
  • לקבוע זמן התאוששות לפני ההתרסקות. מנוחה שמתכננים זולה בהרבה משחיקה שצריך לטפס ממנה החוצה.
  • להסיר את המסכה בפני כמה אנשים שבוחרים. ולהגדיר מחדש תפקוד: לא איך נראים, אלא אם החיים בני קיימא לאורך זמן.

העבודה שאיש אינו רואה

במשך כל היום, חלק מאיתנו מפעיל ברקע תוכנה שקטה שאנשים אחרים פשוט אינם צריכים להפעיל:

  • לעקוב אחר מצב הרוח. האם זו עייפות רגילה, או התחלה של משהו אחר?
  • לנהל את האנרגיה כדי שהטלטלה לא תיראה כלפי חוץ.
  • לתרגם את מה שמרגישים להבעת פנים שמתאימה לחדר.
  • למדוד את המילים כשהמחשבות מאיצות, ולדחוף אותן החוצה כשהחשיבה נגררת לאט.

ואז מגיעים הביתה ומתאוששים בפרטיות, כדי שמחר הכול ייראה שוב קל וטבעי.

זו עבודה. עבודה אמיתית, רציפה ומתישה. כריס אייקן, שכתב עם אחרים את Bipolar, Not So Much, מתאר מצב שאנשים רבים עם הפרעה דו-קוטבית מכירים היטב: עייפות ודריכות בו בזמן. ממשיכים לפעול על אדי הדלק בזמן שהמנוע מסרב להאט.

זו לא עצלות ולא שבריריות. זו משרה מלאה שנייה ובלתי נראית, נוסף על זו שכולם רואים.

«אולי אני רק מעמיד פנים»

אולי קול שקט אמר שכיוון שעדיין אפשר לתפקד, הקושי לא באמת נחשב. שאין הצדקה לאבחנה או לעזרה.

המחשבה הזאת נפוצה מאוד. היא אינה הוכחה שהכול בסדר. היא מדד למידת ההצלחה שבה הקושי מוסתר.

מי שמסתירים בצורה הטובה ביותר הם לעיתים קרובות אלה שמפקפקים יותר מכולם בזכותם להתקשות.

המלכודת שבתוך «תפקוד»

בגלל שממשיכים לתפקד, כולם מסיקים שהכול בסדר. הרופא רואה עבודה ומערכות יחסים ומסיק לא דחוף. המשפחה אומרת הכול הולך כל כך טוב. והגרוע מכל — מתחילים להאמין בזה בעצמנו: אם עדיין אפשר לעשות את כל זה, אולי המצב לא רציני כל כך. אולי פשוט צריך להתאמץ יותר.

אז מתאמצים יותר. וככה בדיוק «תפקוד גבוה» הופך ממחמאה לכלא.

לא כדאי לתת לתווית העדינה לכאורה להטעות. אנשי מקצוע שחוקרים את הקצה שנראה מתון יותר של הספקטרום הדו-קוטבי, בייחוד הפרעה דו-קוטבית מסוג 2, מצאו שהיא יכולה לפגוע בתפקוד הרבה יותר מכפי שנראה: תקופות דיכאון ארוכות וחוזרות וחרדה מתמדת, שמסתתרות מתחת לפני שטח שנראים בשליטה מלאה.

להיראות בסדר אינו זהה ללהיות בסדר. לעיתים קרובות זו הפעולה היקרה ביותר שנעשית במשך כל היום.

כשההיפומאניה מקבלת מחיאות כפיים

כשיש תפקוד גבוה, היפומאניה אינה נראית כמו מחלה. היא נראית כמו חודש נהדר. יש תפוקה, חדות וקסם אישי, וכולם מוחאים כפיים. לכן דווקא המצב שהיה צריך להדליק נורת אזהרה זוכה לחגיגה במקום לזיהוי.

בינתיים הנפילות קורות בשקט, בבית, מאחורי המסכה, במקום שבו אף רופא או חבר אינם רואים. אפשר להרגיש רע במשך שנים בעוד שהעולם החיצון מפרש זאת כ«פריחה». כך אנשים נופלים בין הכיסאות דווקא כשהם נראים כמו סיפור הצלחה.

שינוי 1 — לתכנן את האנרגיה כמו כסף

אז מה עושים? לא «משתדלים יותר» — הרי זה הדבר שמכאיב. במקום זאת, שלושה שינויים.

אין מאגר מאמץ אינסופי שאי אפשר להגיע אליו רק מפני שחסרה משמעת. הכמות מוגבלת, והמחלה גובה ממנה מחיר כבד.

לכן כדאי להפסיק לקבוע את הקצב לפי היום הטוב ביותר, שבו הייתה תחושה שאפשר לעשות הכול והייתה הסכמה לכל בקשה. מתאימים את הקצב ליום הממוצע. מוציאים לפי התקציב האמיתי, לא לפי השיא, וכך שוברים את מעגל הזינוק וההתרסקות שבו מוציאים יותר מדי ביום שני ומתרוקנים עד יום חמישי.

הדפוס מוכר: יום טוב, הסכמה לפרויקט הנוסף, לארוחת הערב, לטובה הקטנה. ואז שלושה ימים בתוך בור.

הפתרון מעולם לא היה יותר משמעת בימים הקשים. הוא להוציא קצת פחות מהאנרגיה בימים הטובים.

ערימות קטנות של מטבעות זהב על שולחן בגוון טורקיז.

שינוי 2 — לנוח לפני ההתרסקות, לא אחריה

רוב האנשים בעלי התפקוד הגבוה נחים רק אחרי שכבר קרסו. ההתאוששות הופכת למצב חירום.

אפשר להפוך את הסדר. מכניסים זמן פנוי ליומן מראש, כמו פגישה שאי אפשר לבטל, כדי שיגן לפני שהמאגר מתרוקן ולא יידרש לאסוף אותנו מהרצפה אחר כך.

זה יכול להיות דבר קטן: ערב פנוי ששומרים עליו כמו על פגישה, יום ראשון בלי תוכניות. החשוב הוא שהוא נמצא שם בכוונה, לפני שנתקלים בקיר.

צעד קטן ליציבות, בתיבת הדואר מדי שבוע

בלי הצפה ובלי דואר זבל — רק כלי קטן ומעשי שיעזור למצוא יותר יציבות. בחינם.

להרשמה — בחינם

שינוי 3 — להסיר את המסכה בפני אנשים נבחרים

לא חייבים להופיע בפני כל אדם.

אפשר לבחור אדם אחד או שניים שבטוח לשתף אותם ולתת להם לראות את המחיר האמיתי: את העייפות, את הדריכות, את המאמץ. המסכה היא אחד הדברים הכבדים ביותר שנושאים, ומותר להניח אותה במקום כלשהו.

אם דרוש משפט אחד שיעזור להם להבין סוף סוף, אפשר לנסות את זה:

«מבחוץ נראה שהכול בסדר — זה בדיוק החלק המתיש.»

המשפט נותן שם לפער בין ההופעה לבין המחיר. אם חלק ממה שמתיש הוא חוסר היכולת לומר לא, הצבת גבולות בלי אשמה היא צעד טבעי בהמשך.

להגדיר מחדש מהו «תפקוד»

עד עכשיו התפקוד נמדד לפי מה שאנשים אחרים רואים. אבל תפקוד אמיתי מעולם לא היה עניין של להיראות בסדר. תפקוד אמיתי הוא השאלה אם אפשר להמשיך לחיות כך לאורך זמן: אם אפשר להמשיך בלי להרוס את עצמנו בשקט כדי להצליח בכך.

לכן כדאי להנמיך את הרף, מהופעה מרשימה לחיים בני קיימא. חיים מעט צנועים יותר שאפשר לשאת באמת עדיפים על חיים מרשימים שמרוקנים אותנו מבפנים.

זו לא כניעה. זו למידה, סוף סוף, איך לקבוע קצב למרתון שבו באמת רצים.

אם התקופות הנמוכות הופכות אי פעם למחשבות על כך שלא רוצים להיות כאן, בבקשה לפנות מיד לעזרה. בישראל אפשר לפנות לער״ן בטלפון 1201, ועמוד המשבר שלנו מציג קווים לפי מדינה.

כורסה ריקה ליד חלון שמואר ברכות.

כדאי לנהוג בעצמנו בעדינות. המאמץ גדול הרבה יותר מכפי שמישהו מבחוץ יודע.