הידיעה שלילד יש הפרעה דו-קוטבית יכולה להכות בעוצמה — פחד, אשמה, אבל ומאה שאלות בבת אחת. כדאי לעצור קודם לנשום, מפני שהעמדה המועילה ביותר שאפשר להציע היא גם זו שעוזרת לילד: יציבות ורוגע, בלי ניסיון לתקן הכול בבת אחת. רוגע מצד ההורה הוא בפני עצמו סוג של טיפול; הורה רגוע משרה יציבות, וילדים בכל גיל מושפעים מהמבוגרים שסביבם.
דואגים לטיפול המתאים
לצד הרוגע, העדיפות המעשית היא טיפול מקצועי מתאים. חשוב לוודא שאיש מקצוע שמכיר הפרעות מצב רוח אצל ילדים ובני נוער מעריך את מצב הילד וממשיך לעקוב אחריו, ושמבינים את התוכנית מספיק כדי לתמוך בה בבית. כדאי להביא לפגישות תיאור ברור של ההיסטוריה — שינה, אנרגיה, התנהגות, מה השתנה ומתי — מפני שלעיתים קרובות הורים מבחינים בדפוסים שהילד אינו רואה. אבחון אצל ילדים ומתבגרים עשוי להיות מורכב ולהשתנות עם הזמן, ולכן כדאי לראות בו שיחה מתמשכת עם אנשי המקצוע ולא הכרעה אחת וסופית.
תומכים בלי להשתלט
הילד — בכל גיל — זקוק לשותפות, לא לניהול. כדאי לעזור לשמור על היסודות שתומכים ביציבות, ובמיוחד על שינה ושגרה, לשמור על בית רגוע וצפוי ולגלות סקרנות במקום שליטה. חשוב לאפשר עצמאות המתאימה לגיל ככל שאפשר בבטחה; לקיחת אחריות הדרגתית על הטיפול היא מה שתלווה את הילד אל הבגרות. מעקב מוגזם נוטה לעודד הסתרה, ואילו תמיכה חמה ויציבה בונה את האמון שיאפשר לילד לפנות אלינו כשמשהו משתנה.
מפרידים בין המחלה לאדם
בימים קשים כדאי לזכור שהתנהגות קשה עשויה לנבוע מהמחלה, ולא לבטא את אישיות הילד. מתן שם לכך — בעדינות, אפילו רק לעצמנו — מקל הרבה יותר להגיב בחום במקום בפחד או בכעס. «זו האפיזודה, ואנחנו באותו צד מולה» שומר עלינו כבני ברית ולא כיריבים — ובדיוק שם ילד שמתקשה צריך אותנו.
לא שוכחים את שאר המשפחה
אבחנה משפיעה על כל בני הבית. גם אחים ואחיות זקוקים לעיתים לתשומת לב ולהסברים פשוטים, כנים ומתאימים לגילם, כדי שלא ימלאו את השתיקה בדאגה או באשמה. גם המתח שלנו אמיתי: שחיקה של מטפלים נפוצה ומתגנבת בשקט. הצבת גבולות ובניית מקורות תמיכה משלנו — בן או בת זוג, חברים, טיפול או קבוצת הורים — אינן אנוכיות. הן מה שמאפשר לנו להמשיך להיות שם.
אם יש משבר
אם הילד עלול להיות בסכנה או מדבר על כך שהוא לא רוצה להיות כאן יותר, אין להמתין — יש לפנות לעזרה בזמן אמת דרך קו סיוע במשבר, הגורם המטפל או שירותי החירום. ידיעה מראש למי להתקשר עוזרת להתמודד טוב יותר עם רגע מפחיד.
שאלות נפוצות
מה הדבר הראשון שכדאי לעשות?
לייצב את הבסיס ולדאוג לטיפול מקצועי מתאים. שומרים על שינה ושגרה, על אווירה רגועה בבית, ומוודאים שאיש מקצוע בעל ניסיון בהפרעות מצב רוח מעריך את מצב הילד ועוקב אחריו. אין צורך לפתור הכול בבת אחת.
כמה להתערב וכמה לאפשר לילד להתמודד בעצמו?
כדאי לכוון לשותפות ולא לניהול. יש להגן על הבטיחות ועל העוגנים שעוזרים לשמור על יציבות, ולאפשר לילד עצמאות המתאימה לגילו ככל שאפשר בבטחה. שליטה מוגזמת נוטה לעודד הסתרה; תמיכה יציבה וסקרנית בונה אמון.
ומה לגבי הילדים האחרים והמתח שלנו?
גם אלה חשובים. אחים ואחיות זקוקים לעיתים קרובות גם הם לתשומת לב ולהסבר פשוט וכן, ושחיקה של מי שמטפלים היא אמיתית. הרווחה שלנו אינה נפרדת מזו של הילד; התמיכה בנו עצמנו היא חלק מהתוכנית, לא מותרות.
מקורות
- NIMH — Bipolar Disorder
- DBSA — For Parents and Caregivers
במצב משבר, או במחשבות על פגיעה עצמית, אין צורך להיות לבד — עזרה זמינה עכשיו. בארה"ב ובקנדה יש להתקשר או לשלוח הודעת טקסט אל 988. בבריטניה ובאירלנד יש להתקשר אל 116 123 (Samaritans). במקומות אחרים, יש לפנות לשירותי החירום המקומיים — בקבלת עזרה עכשיו מופיעים קווים לפי מדינה.