הפרעה דו-קוטבית והפרעת קשב: דמיון והבדלים

אם מניחים רשימת תסמינים של היפומאניה ליד רשימת תסמינים של הפרעת קשב, אפשר לחשוב בטעות שאותו עמוד הודפס פעמיים. אי שקט. דיבור מהיר. מחשבה שמחליפה נתיב בלי לאותת. החלטות שמתקבלות במהירות ומצטערים עליהן לאט. קושי להירגע בלילה. זו אחת השאלות הנפוצות בהערכה מקצועית — וגם אחד המקומות שבהם אבחנה עלולה לסטות לכאן או לכאן.

זהו מידע חינוכי, לא אבחנה. אבל הידיעה היכן שני המצבים נפרדים הופכת את השיחה עם איש מקצוע למועילה הרבה יותר, משום שלרוב מה שמפריד ביניהם אינו תסמין יחיד. זו הצורה של הדפוס לאורך זמן.

מה באמת משותף לשניהם

החפיפה אמיתית, לא פרי הדמיון:

• אי שקט — גוף ומחשבה שמתקשים לשבת בשקט.
• דיבור מהיר וקשה לקטיעה, והתחושה שהמחשבה מקדימה את הפה בכמה משפטים.
• מוסחות — איבוד חוט המחשבה באמצע משימה, עמוד או שיחה.
• אימפולסיביות — הוצאה, אמירה, התחלה או עזיבה לפני שהמחשבה הושלמה.
• קשיי שינה, בשני הכיוונים.
• פרויקטים שלא הושלמו, אף שהתחילו מתוך שכנוע מלא.

משום שהרשימות חופפות כל כך, סימון תיבות בשאלון אינו יכול להכריע. שאלון סינון מצלם רגע אחד, ושני המצבים דומים בתמונת רגע. ההבדל נראה בסרט כולו, לא בפריים בודד.

ההבדל הקובע: קבוע לעומת שינוי

הפרעת קשב היא דפוס נוירו־התפתחותי: הוא מתמשך ולא מופיע רק בשלבים, אפשר לעקוב אחריו עד הילדות והוא נוכח בסביבות שונות ולא רק בתקופה קשה אחת. אם זו הפרעת קשב, כך פעל הקשב פחות או יותר תמיד — בבית הספר, בבית ובעבודה הראשונה. היא אינה מופיעה לראשונה בגיל עשרים ותשע, ואינה נעלמת לחודשים שלמים.

הפרעה דו-קוטבית מתפתחת באפיזודות. אפיזודה היפומאנית, מאנית, מעורבת או דיכאונית היא תקופה מוגדרת עם התחלה, אמצע וסוף, וחשוב במיוחד — היא שינוי ביחס לקו הבסיס האישי. לא «מוסחות גבוהה מהממוצע», אלא «מוסחות גבוהה יותר מהרגיל אצלי, החל מחודש מרץ, שנמשכה תקופה מסוימת».

אפשר לחשוב כך: הפרעת קשב היא האקלים שבו חיים מאז ומעולם, ואפיזודה של מצב רוח היא מזג האוויר שחולף. אי אפשר להבחין בין אקלים למזג אוויר במבט אחד מהחלון — צריך לוח שנה.

זו גם הסיבה שלמוסחות יש משמעויות שונות בכל אחד מהמצבים. באפיזודה מרוממת היא תסמין של האפיזודה — היא מגיעה יחד עם מחשבות דוהרות וצורך מופחת בשינה, ונעלמת איתן. בהפרעת קשב היא חלק מרקע מתמשך שסביבו מתארגנים שאר תחומי החיים.

שינה, אנרגיה ושאלת מצב הרוח

אם אפשר לשאול רק שאלה אחת שמבהירה את התמונה, היא זו: האם לא הייתה שינה, או שלא היה צורך בשינה?

בהפרעת קשב, השינה היא בדרך כלל מאבק שמפסידים בו. רוצים לישון אבל המוח אינו נרגע, נכנסים למיטה מאוחר ומשלמים על כך למחרת — בעייפות, בערפול ובתחושה שהכוח אזל.

בשלב מרומם קורה משהו מוזר יותר. צורך מופחת בשינה פירושו ארבע שעות שינה והתעוררות עם אנרגיה אמיתית. אין זו הלוואה על חשבון יום המחרת, ולא ניסיון כושל להירדם — פשוט אין רצון לישון. ההבחנה הזאת חשובה יותר מכמעט כל רמז אחר ברשימה.

מצב הרוח והאנרגיה הם הרמז השני. הפרעת קשב כוללת לא מעט עוצמה רגשית, לרבות תגובות חזקות לדחייה ולביקורת, אך השינויים האלה נוטים להיות מהירים ותגובתיים — קשורים למשהו שקרה זה עתה ונרגעים בתוך שעות. אפיזודה שונה: מצב רוח מרומם או ירוד שנמשך ימים ברצף, במידה רבה בלי קשר לנעשה בסביבה, ולרוב עם שינוי בביטחון ובדחף לפעול שגם אחרים יכולים לראות.

שתיהן יכולות להופיע יחד

זו אינה תחרות שיש לה מנצחת אחת. הפרעה דו-קוטבית והפרעת קשב מופיעות יחד לעתים קרובות, והיסטוריה ברורה של הפרעת קשב אינה מגינה מפני התפתחות הפרעה דו-קוטבית, ולהפך. הערכה טובה בוחנת את שתיהן ולא נעצרת באפשרות הראשונה שנראית מתאימה.

כששתיהן קיימות, לסדר יש לרוב חשיבות. הגישה המקובלת היא לעבוד קודם על יציבות מצב הרוח, משתי סיבות. הראשונה היא בהירות: שלב מרומם שאינו מטופל יכול להיראות כהפרעת קשב חמורה בצורה משכנעת כל כך, עד שטיפול בחיקוי פירושו לכוון למטרה הלא נכונה, והרבה יותר קל לראות איך הקשב באמת פועל כשמצב הרוח יציב יותר. הסיבה השנייה היא זהירות. השימוש בתרופות ממריצות מחייב תשומת לב מיוחדת בנוכחות הפרעה דו-קוטבית, מפני שהן עלולות לערער את יציבות מצב הרוח או לתרום למעבר למצב מרומם. אין פירוש הדבר שתרופות ממריצות אסורות — אנשים רבים נוטלים אותן, בדרך כלל לצד טיפול במצב הרוח ובמעקב קרוב יותר ממה שהיה נדרש אחרת.

שום דבר כאן אינו כלל שיש להחיל לבד. מי שרושם את הטיפול מחליט במה להשתמש, באיזה סדר ובאיזה מעקב. אין להתחיל, להפסיק או לשנות דבר לבד — ואם כבר נוטלים תרופה ממריצה והעמוד הזה מעורר דאגה, הצעד הוא להעלות אותה בפגישה הבאה, ולא להפסיק את התרופה.

איך לתאר את הדפוס כדי שאיש מקצוע יוכל להבחין

אפשר להקל מאוד על ההערכה אם מביאים ציר זמן ולא רשימת תארים.

• להתחיל בילדות. האם הדפוס היה קיים בבית הספר? אפשר לשאול הורה, אח או אחות איך נראו הדברים בגיל שמונה. תעודות ודוחות ישנים מבית הספר הם ראיה מועילה במפתיע.
• לציין נקודות שינוי. המשפט «ארבעת החודשים האלה בשנה שעברה היו שונים משאר חיי» מועיל יותר מ«קל להסיח את דעתי».
• להביא את פרטי השינה — כמה שעות שינה, והאם הייתה עייפות למחרת. שני החלקים.
• לתאר את המשך, לא רק את העוצמה. אנשי מקצוע מחפשים רצף של ימים, לא אחר צהריים סוער.
• לצרף אדם שמכיר את ההיסטוריה לאורך שנים. אותו אדם יכול לראות מבחוץ את קו הבסיס שאי אפשר לראות מבפנים.
• להביא תיעוד. רישום כללי של מצב הרוח והשינה במשך שבועיים עדיף על הזיכרון, שמשכתב את העבר בשקט.

המטרה אינה להתווכח בעד תווית. המטרה היא למסור דפוס ברור דיו כדי שאדם שהוכשר לכך יוכל לקרוא אותו — והאבחנה הנכונה היא פשוט זו שמנבאת בצורה הטובה ביותר מה יעזור.

במצב משבר, או במחשבות על פגיעה עצמית, אין צורך להיות לבד — עזרה זמינה עכשיו. בארה"ב ובקנדה יש להתקשר או לשלוח הודעת טקסט אל 988. בבריטניה ובאירלנד יש להתקשר אל 116 123 (Samaritans). במקומות אחרים, יש לפנות לשירותי החירום המקומיים — בקבלת עזרה עכשיו מופיעים קווים לפי מדינה.