האם זו ההפרעה הדו-קוטבית, או האדם עצמו? איך להבחין

העיקר בחצי דקה

• כמעט אף פעם אין כאן רק אפשרות אחת. בדרך כלל יש את שתיהן יחד — וכשמבחינים איך, מקבלים דבר מועיל יותר מפסק דין. מקבלים דרך לבדוק.
• אפיזודה פועלת כמו חיישן מקולקל. היא אינה נכנסת ומשכתבת את הערכים של אדם. היא מסירה את המסנן וממלאת את הכול בוודאות מוחלטת, כך שמחשבה מכוערת במיוחד מגיעה בתחושה שהיא האמת.
• זמן. האם ההתנהגות מופיעה רק בזמן אפיזודות, או גם בחודשים רגועים? זה ההבדל בין מצב זמני לתכונה מתמשכת. כדאי להתבונן בעונה שלמה, לא בסערה אחת.
• דפוס. תסמינים עולים ויורדים עם השינה והמהירות. הם אינם מכוונים למטרה. אנשים מכוונים למטרה.
• תיקון. כולם עלולים לגרום נזק בזמן אפיזודה — זה אינו המבחן. המבחן הוא מה עושים כשאפשר לראות שוב. מחלה יכולה להסביר התנהגות; היא אינה יכולה להיות התירוץ המלא לדפוס חיים.
• ואם אי פעם יש פחד, איום או פגיעה, אף אחת מהשאלות בדף הזה אינה חלה. הבטיחות קודמת לכול.

למה הקו אינו נשאר במקום

יש חיפוש אחר קו. בצד אחד המחלה — ואם זו הייתה המחלה, אפשר לסלוח. בצד השני האדם עצמו, מי שהוא באמת מתחת לכול — ואם זה היה הוא, יש על מה לחשוב.

בחלק מהימים ברור שזה אינו האדם שמכירים. בימים אחרים מתגנבת מחשבה שקטה ומפחידה יותר: מה אם זה מי שהוא באמת, והאבחון היה רק התירוץ שנחוץ לי כדי להישאר?

קשה להמשיך לאהוב אדם מתוך שאלה שאין לה תשובה. לכן הנה תפנית שכמעט לא מדברים עליה: כמעט אף פעם אין כאן רק אפשרות אחת. בדרך כלל שתיהן נכונות בו בזמן. ההבנה איך זה אפשרי הופכת שאלה שאין עליה תשובה לשלוש שאלות שאפשר לעבוד איתן.

אפיזודה היא חיישן מקולקל

אפשר לדמיין תרמוסטט. תפקידו למדוד את החדר ולשמור על יציבות — כשמעט קר, הוא מגביר מעט את החימום; כשמעט חם, הוא מפחית אותו. התיקון השקט והמתמשך הזה הוא מה שמוח מווסת עושה עם מצב הרוח לאורך היום, ואיש אינו שם לב לכך.

עכשיו אפשר לדמיין שהתרמוסטט מתקלקל. לא החדר משתנה — החיישן מתקלקל. פתאום משב רוח קל נמדד כקור מקפיא, כתם שמש נמדד כגל חום, והמערכת דוחפת את התגובה עד הרצפה או התקרה. החדר כמעט לא השתנה. המדידה השתוללה.

אפיזודה היא חיישן מקולקל. היא אינה מחליפה את הערכים של האדם או משכתבת את זהותו. היא מסירה את המסנן — ההפסקה הקצרה בין תחושה לפעולה, הקול הקטן שאומר את זה לא באמת התכוונת לומר; אפשר להניח לזה. כשהמסנן מוסר, שני דברים מציפים את המקום.

ראשית, מה שקרוב ביותר לפני השטח: פחדים ישנים, טינות ישנות, מחשבות של 3 לפנות בוקר שיש לכולם וכמעט איש אינו אומר. ושנית — החלק האכזרי — ודאות מוחלטת. בזמן אפיזודה, הדבר המכוער ביותר שאדם מסוגל לחשוב אינו מגיע כמחשבה חולפת שאפשר לדחות. הוא מגיע בתחושה שזו אמת שסוף סוף יש אומץ לומר אותה.

לכן הוא פוגע כמו מכה. הוא לא נאמר בחוסר תשומת לב. הוא נאמר בוודאות.

למה אכזריות בזמן אפיזודה עשויה להרגיש כמו כנות

זהו החלק שכמעט אי אפשר לדמיין מבחוץ. רנה, שכותב את הערוץ הזה וחי עם הפרעה דו-קוטבית מבפנים כבר יותר מעשרים שנה, מתאר זאת כך: כשהמסנן נופל, אין תחושת מחלה. זו המלכודת. יש תחושת בהירות — כאילו הערפל שבו חיים כל האחרים התפזר דווקא עבורך, ועכשיו היחסים והאדם שמולך נראים בכנות חדשה ואיומה.

מה שנאמר אינו מרגיש כמו בחירה להיות אכזרי. הוא מרגיש כמו אמת שקודם היה מנומס מדי לומר. ואז מזג האוויר חולף, מתברר שהבהירות הייתה התסמין, ונשארים עם מילים שהיינו נותנים כמעט הכול כדי להחזיר.

לכן, אם נמצאים בצד שספג את הדברים, חשוב לזכור: הוודאות בקול של האדם האחר לא הייתה חלון למה שהוא מאמין בסתר עלינו. זה היה החיישן, שקרא גל חום בחדר שהיה בו רק מעט חם.

זו תשובה כנה לשאלה המקורית. חומר הגלם כנראה היה שלו — לרובנו יש מגירה פרטית של מחשבות לא נדיבות. אבל הוודאות, האכזריות ואובדן המסנן שבדרך כלל מחזיק את המגירה סגורה: אלה קשורים לחיישן המקולקל. שני הדברים נכונים. כך אפשר לבדוק, ביום-יום, מה עומד מולנו.

שאלה 1 — זמן: מצב זמני או תכונה מתמשכת?

כדאי לשאול: האם הדבר מופיע רק בזמן אפיזודות, או שהוא נמצא גם בתקופות הרגועות?

מצב זמני הוא מזג אוויר. הוא מגיע, עשוי להיות קשה מאוד, ואז חולף — וכשהוא עובר, האדם שוב דומה לעצמו, לעיתים מזועזע ממה שהסערה גרמה.

תכונה מתמשכת היא אקלים. היא פשוט שם, בחודשים הטובים והרעים, בארוחת הערב הרגועה וגם בזו המתוחה.

אם קור, בוז או חוסר אכפתיות מופיעים רק כשהשינה מתפוררת והכול מאיץ, ואז באמת חולפים כשהמצב נרגע, כנראה מדובר במצב זמני. אם זו הטמפרטורה הקבועה של היחסים ללא קשר למצב הרוח, זו תכונה מתמשכת — ואף אבחנה לא יצרה אותה.

ההנחיה המעשית: להתבונן לאורך עונה שלמה, לא בסערה אחת.

שאלה 2 — דפוס: תסמינים אינם מכוונים למטרה

האם ההתנהגות נעה יחד עם המחלה, או פועלת במסלול משלה?

לתסמינים אמיתיים יש גאות ושפל. הם עולים ויורדים עם השינה, עם המהירות, עם מחזור מצב הרוח — כמעט אפשר לחוש שהם מחוברים אליו. לכן כדאי להתבונן למה ההתנהגות קשורה. האם הקשיחות גוברת כשהשינה קורסת והמחשבות דוהרות, ופוחתת אחרי מנוחה? זה תואם את המחלה.

אבל אם היא מופיעה ביום שלישי יציב לגמרי, מכוונת בזהירות, נבחרת כדי לפגוע במידה המרבית ומתוזמנת להשיג דבר מסוים — זו אינה רכיבה על הגאות והשפל. זו נהיגה מכוונת. תסמינים אינם מכוונים למטרה. אנשים כן.

יש רמז אחד שעוזר כאן, וצריך להשתמש בו בזהירות. לפעמים תסמין מתפזר ללא הבחנה: האפיזודה נשפכת על כל מי שבסביבה — בן הזוג, הילדים, עמית לעבודה ואדם זר בטלפון — אותו סיפור בכל מקום, ואחר כך האדם מתבייש. ולפעמים הקשיחות בררנית באופן מוזר: חמימות ושליטה מול המנהל והחברים, אבל חדות שנשמרת רק לאדם הקרוב מאחורי דלת סגורה, בלי עדים וכשיש מה להשיג. הדפוס השני עשוי להצביע על התנהגות מכוונת.

ובכל זאת, חשוב לנהוג בעדינות, משום שגם קרבה מרכזת עוצמה. האדם הקרוב ביותר למישהו בזמן אפיזודה סופג לעיתים את הגרוע ביותר פשוט משום שהוא הכי קרוב. ייתכן שמדובר בכולא ברק, לא במטרה שנבחרה. זהו רק אות אחד מתוך שלושה, לעולם לא פסק דין בפני עצמו. כדאי לשקול אותו לצד הזמן והתיקון.

שאלה 3 — תיקון: הסבר או תירוץ?

זו השאלה החשובה ביותר, ובה האופי אכן בא לידי ביטוי.

כולם עלולים לגרום נזק בזמן אפיזודה. זה אינו המבחן. המבחן הוא מה עושים כשאפשר לראות שוב.

האם האדם מביט ביושר על ההרס — «אמרתי את זה. זו הייתה אמירה שלי, לא משא שהיה צריך ליפול עליך, ואני מצטער»? האם יש ניסיון לתקן ולנקוט צעדים כך שלסערה הבאה יהיה פחות עם מה לעבוד? זהו אדם שחי עם מחלה.

או שהאבחנה נשלפת כמו כרטיס מצופה פלסטיק — מוצגת כדי לסיים את השיחה, למחוק את הפגיעה ולהפוך דווקא את האדם שנפגע לבלתי סביר משום שעדיין כואב לו? «הייתי במאניה, אי אפשר לבוא אליי בטענות» משמש אז לא כהסבר אלא כפטור קבוע.

זהו הקו שכדאי לזכור: מחלה יכולה להסביר התנהגות. היא אינה יכולה להיות התירוץ המלא של אדם לדפוס חיים. הסבר מביט לאחור כדי להבין. תירוץ מביט קדימה ומשאיר פתח לאותו דבר לקרות שוב.

כשמחברים את שלוש השאלות מתקבלת תמונה ברורה. מצב זמני יחד עם תיקון הגון מאפשרים לבנות אחריות משותפת — המחלה אמיתית, וגם לקיחת האחריות עליה. תכונה מתמשכת, או מצב זמני שלעולם אינו מלווה בתיקון, מצריכים שיחה אחרת, ומותר לנהל אותה.

חמלה וגבול אינם סותרים זה את זה

זהו הדבר שחלק מהקוראים נשאו בשקט לאורך כל הדף.

הבנה היא מתנה שאפשר לבחור לתת. זו נדיבות אמיתית, והיא יכולה לשנות רבות לאדם אהוב. אבל ההבנה למה גל הפיל אותנו אינה מחייבת לעמוד שוב באותו מקום ולהיפגע שוב. אהבה בריאה לאדם עם הפרעה דו-קוטבית מחזיקה את שני הדברים יחד: חמלה וגבול.

ויש קו שכל זה אינו חוצה. אם יש אי פעם פחד, אם יש איומים, אם יש פגיעה — זה אינו תסמין שצריך לפענח, והבטיחות קודמת לכל השאלות בדף הזה. מחלה מסבירה; היא אינה מעניקה היתר. בישראל אפשר לפנות לער״ן בטלפון 1201 לתמיכה נפשית, ובמקרה חירום רפואי להתקשר למד״א 101 או למשטרה 100. לעזרה במקרי אלימות במשפחה כדאי לעיין בקווי הסיוע המתאימים לפי המדינה בדף עזרה במשבר. כדאי לשמור בטלפון את המספר המתאים כבר עכשיו — לא משום שהערב יידרש, אלא משום שהרגע הקשה ביותר אינו הזמן הנכון להתחיל לחפש.

השאלה שמתחת לשאלה

אז בואו נענה על השאלה שלפיה באמת אפשר להחליט מה לעשות הלאה. היא אינה «האם יש כאן אהבה?» — סביר שהאהבה לא הייתה הדבר היחיד שבספק, וממילא היא אינה מצפן אמין מספיק.

השאלה האמיתית קטנה יותר ויש לה תשובה אפשרית: מה האדם עושה עם המחלה? לא מה הוא מרגיש לגביה. מה הוא עושה. את זה אפשר לראות. האם הוא רואה בניהול המחלה אחריות שלו — מגיע לפגישות, מגן על השינה, מתקן כשהחיישן מתקלקל וגורם נזק? או שהוא מוסר את האבחנה לאחרים ומבקש מהם לשאת אותה?

«זו ההפרעה הדו-קוטבית או זה האדם?» הייתה מלכתחילה השאלה הלא נכונה, משום שהתשובה הכנה היא שניהם — ושניהם משאירים אותנו תקועים. ל*«מה האדם עושה עם זה?»* יש תשובה שאפשר לראות, ועם תשובה כזאת אפשר סוף סוף לפעול.

החיישן יכול להתקלקל. זו המחלה, ואין בכך אשמה של איש. מה האדם עושה ביחס לחיישן שידוע לו שהוא עלול להתקלקל — האם הוא בודק אותו, והאם אחרי כשל הוא פונה בכנות אל מי שנפגע — החלק הזה באחריותו. ובו כדאי להתבונן.

כדאי לנהוג בעצמנו באותה עדינות שאנחנו מנסים להעניק לאדם האחר. גם האדם התומך נושא משהו אמיתי.