תוכן לימודי — לא ייעוץ רפואי, ולא דרך לאבחן את עצמך או אדם אחר. שום דבר כאן אינו סיבה להתחיל תרופה, להפסיק אותה או לשנות אותה באופן עצמאי. את השיחה הזאת יש לקיים עם הגורם שרושם את התרופות.

העיקר בחצי דקה

  • אפיזודה אחת, שלוש נקודות מבט. איך היא הורגשה מבפנים, מה אחרים ראו מבחוץ ומה איש או אשת מקצוע בודקים. כל אחת מהן מכילה מידע מועיל.
  • אבחנה היא מפה, לא זהות. היא מתארת דפוס ופגיעות, לא אופי או עתיד.
  • יציבות היא מערכת. טיפול רפואי, טיפול נפשי ולימוד, מקצב יומי והאנשים סביבך פועלים יחד.
  • הדפוס האישי חשוב מרשימת בדיקה כללית. תרשים פשוט של מצב הרוח והבנה ברורה של קו הבסיס שלך מראים איך שינוי נוטה להתחיל אצלך.
  • מחליטים מוקדם. כותבים תוכנית מניעה קצרה בתקופה יציבה, וזוכרים שהתאוששות היא יותר משליטה בתסמינים.

על הספר

The Bipolar Disorder Survival Guide נכתב בידי הפסיכולוג הקליני דייוויד ג’יי מיקלוביץ. הסקירה הזאת עוסקת במהדורה השלישית, שיצאה לאור ב-2019 בהוצאת Guilford Press. לפי ההוצאה, הודפסו יותר מ-350,000 עותקים.

הספר נכתב לאנשים החיים עם הפרעה דו-קוטבית ולמשפחות שתומכות בהם, והוא רחב באופן לא שגרתי: אבחנה, תרופות, טיפול, מעקב אחר מצב הרוח, מאניה, דיכאון, מערכות יחסים, עבודה, סטיגמה וחיי משפחה. לכן הוא מקור עיון חשוב, אבל גם הרבה מאוד חומר לעכל זמן קצר לאחר אבחנה.

לקח 1 — שלוש נקודות מבט על אותה אפיזודה

אפשר לדמיין תקופת מחלה אחת שנראית משלושה מקומות. מבפנים, ייתכן שזוכרים אנרגיה, דחיפות ומחשבות דוהרות, או, בדיכאון, כבדות וערפל. מבחוץ, בן או בת זוג עשויים לזכור מעט מאוד שינה, ויכוחים או הוצאות. איש או אשת מקצוע מחפשים צירוף של תסמינים, שינוי ברור מקו הבסיס, כמה זמן נמשך השינוי ועל מה השפיע.

אולי אצלך הייתה תחושה שסוף סוף חזרת להיות עצמך; המשפחה אולי תאמר שלא התנהגת כמו עצמך בכלל. הספר אינו מכריז מי צודק. הוא מאפשר לשלוש נקודות המבט להעשיר זו את זו. לפני פגישה כדאי להביא ציר זמן פשוט, ולא סיפור מהוקצע.

הוא נותן גם למשפחות מילים טובות יותר. «אי אפשר היה לדבר איתך» היא האשמה. «שמתי לב שהייתה שינה של שלוש שעות, שהחלו כמה פרויקטים ושהעצבנות גדלה לאורך ארבעה ימים» היא תצפית, ומועילה הרבה יותר לאיש או אשת מקצוע.

לקח 2 — אבחנה היא מפה, לא זהות

מיקלוביץ מפריד שוב ושוב בין האדם לבין ההפרעה. אבחנה יכולה לתאר דפוס של אפיזודות, לא את הערכים, היצירתיות או העתיד שלך. ולא כל רגש עז הוא תסמין.

לכן במקום לשאול «האם זה היה אני האמיתי, או ההפרעה הדו-קוטבית?», אפשר לשאול שאלה טובה יותר: איזה חלק משקף את מי שאני, ואיזה חלק עשוי לשקף שינוי במצב הרוח, בשינה, בחשיבה או בשיקול הדעת?

אפיזודה יכולה גם להסביר התנהגות שגרמה לפגיעה בלי לייתר תיקון או תכנון. זו גישה אנושית יותר מהאשמה מוחלטת או מפטור מלא מאחריות.

לקח 3 — יציבות היא מערכת, לא טיפול יחיד

הספר רואה בטיפול התרופתי שנרשם מרכיב מרכזי בטיפול אצל אנשים רבים, אבל לא את המבנה כולו. כדאי לחשוב בשכבות: טיפול רפואי; טיפול נפשי ולימוד; מקצב יומי של שינה, ארוחות ופעילות; וסביבה תומכת עם תוכנית לתקופות קשות. שום שכבה אינה מבטיחה דבר, אבל יחד הן משפרות את הסיכוי להבחין בשינוי מוקדם. כך נפרדים משני סיפורים מזיקים: שתרופות צריכות לפתור הכול לבדן, ושמספיק משמעת כדי להפוך טיפול למיותר.

מיקלוביץ משתמש במושג הסכמה משותפת, שבשפה פשוטה פירושו שיתוף פעולה. אין הכוונה לשנות תרופות לבד. הכוונה להגיע עם שאלות טובות: איזו בעיה מנסים לפתור? איך נדע שזה עוזר? אחרי אילו השפעות כדאי לעקוב?

גם לטיפול נפשי יש כאן תפקידים משלו, מגישות קוגניטיביות-התנהגותיות ועד טיפול בין-אישי במקצבים חברתיים וטיפול ממוקד במשפחה.

לקח 4 — הדפוס האישי חשוב יותר מרשימת בדיקה

רשימות תסמינים עוזרות לאבחנה. מניעה תלויה בדרך שבה שינוי מופיע בחיים שלך: אצל אדם אחד, פחות צורך בשינה ופרויקט חדש ואינטנסיבי; אצל אחר, עצבנות או דיבור מהיר יותר; ובדיכאון, אולי הסתגרות.

שום סימן יחיד אינו מוכיח דבר. לילה קצר אחד אינו מאניה; שבוע פורה אינו היפומאניה. מה שחשוב הוא צירוף של שינויים לעומת קו הבסיס, שנמשך ומשפיע על התפקוד.

לכן הספר מקדיש תשומת לב רבה כל כך לתרשים מצב רוח. אפשר לעקוב בו אחר חמישה דברים: מצב רוח, שינה, אנרגיה, פעילות ומהירות החשיבה או בהירותה (המדריך שלנו למעקב אחר מצב הרוח בעשרים שניות מציע גרסה קלה עוד יותר). אם המעקב מגביר חרדה, מפשטים אותו: פחות סימנים ובדיקה אחת בשעה קבועה. הוא אמור להביא בהירות, לא להפוך למבחן שאפשר להיכשל בו.

צעד קטן ליציבות, בתיבת הדואר מדי שבוע

בלי הצפה ובלי דואר זבל — רק כלי קטן ומעשי שיעזור למצוא יותר יציבות. בחינם.

להרשמה — בחינם

לקח 5 — להכין תוכנית לפני שנזקקים לה

אפיזודה שמתחילה יכולה לשנות את שיקול הדעת והתובנה, ולכן תוכנית מניעה מעבירה חלק מההחלטות לרגע רגוע יותר. רושמים את סימני האזהרה המוקדמים האמינים ביותר. אחר כך כותבים מה קורה אם הם מופיעים יחד: מי רשאי להעלות חשש, על אילו שגרות שומרים, מתי פונים לצוות הטיפול ומה הופך את המצב לדחוף. (לתבנית מלאה יותר אפשר לעיין במדריך שלנו לתוכנית משבר להפרעה דו-קוטבית.)

כוללים גם מה לא לעשות: לא לשנות תרופות שנרשמו בלי הגורם שרושם אותן, לא לבקש מבני משפחה לאבחן אפיזודה, ולא להטיל על אדם אחד אחריות לשלוט באדם בוגר אחר. במקום זאת מסכימים על צעדים קטנים: להגן על השינה, לדחות החלטות גדולות, להקדים פגישה. שומרים את התוכנית בעמוד אחד ובודקים אותה אחרי כל אפיזודה.

הערה על בטיחות. סכנה מיידית או חוסר יכולת להישאר בביטחון מחייבים עזרה דחופה. בישראל אפשר לפנות לער״ן בטלפון 1201. עמוד המשבר שלנו מציג קווים לפי מדינה. כדאי להכניס את המספר לתוכנית כבר עכשיו, כי הרגע הקשה ביותר הוא הזמן הלא מתאים להתחיל לחפש.

לקח 6 — מערכות יחסים הן חלק מסביבת הטיפול

זה לא אומר שמשפחות גורמות להפרעה דו-קוטבית או שבן או בת זוג צריכים להפוך למטפלים. הכוונה היא שאפיזודות מתרחשות בבתים אמיתיים. אחרי אפיזודה קרובי משפחה נעשים לעיתים דרוכים; בדיקה מרגישה כמו מעקב, התגוננות גוברת, ואיתה גם הדאגה.

הכלים בספר רגילים בכוונה: להקשיב באופן פעיל, לתאר התנהגות מסוימת, לבקש בקשה חיובית ולפתור בעיה אחת בכל פעם. אפשר להשוות בין «שוב מתחילה אצלך מאניה» לבין «שמתי לב שהשינה שלך הייתה קצרה בהרבה במשך שלושה לילות ושיש יותר אנרגיה. אפשר להסתכל בתוכנית שהכנו?»

מהצד שמקבל את הדברים, הקשבה אינה מחייבת הסכמה, ואפשר להציב גבולות למעקב שאינו מבוסס על הסכמה. המטרה אינה הסכמה מושלמת. היא דאגה בלי השפלה, ואוטונומיה בלי סודות.

שני כיסאות עץ ניצבים זה מול זה בחדר שקט המואר מחלון.

לקח 7 — התאוששות היא יותר משליטה בתסמינים

בהקדמה למהדורה הזאת מיקלוביץ נותן משקל רב יותר לחוסן ולאיכות חיים, מפני שחיים המאורגנים רק סביב הימנעות מתסמינים יכולים להפוך קטנים מאוד. לריכוז ולביטחון העצמי עשוי לקחת זמן לחזור, וזו אינה עצלות.

השאלה הטובה יותר אינה איך לחזור להיות האדם שהיינו לפני הכול. היא מה עוזר לתפקד, להסתגל ולהתקדם לעבר הדברים החשובים עכשיו. התקדמות יכולה להיות בקשת עזרה מוקדמת יותר, או הבחנה בדפוס בלי בהלה.

האם כדאי לקרוא את הספר?

כן, עם כמה הסתייגויות ברורות.

החוזקה הגדולה ביותר שלו היא החיבור בין הדברים. הוא נותן לתרופות תפקיד חשוב בלי להעמיד פנים שהן כל התשובה, ומפגין חמלה בלי להיות מעורפל: אין כאן האשמה כלפיך, ובני המשפחה אינם מואשמים או ממונים לשוטרים.

המגבלות הן הגיל והצפיפות. דיונים מסוימים על תרופות וטיפולים חדשים במהדורה משנת 2019 צריכים להיבדק מול הנחיות מעודכנות בעזרת איש או אשת מקצוע מוסמכים. וב-444 עמודים, הספר יכול להרגיש כמו שיעורי בית בדיוק כשהריכוז קשה ביותר.

הדרך המהירה ביותר להשתמש בו

מתייחסים אליו כספר עיון, לא כמבחן מחויבות.

אם האבחנה התקבלה לאחרונה, מתחילים במבוא ובפרקים על הבנת החוויה, התמודדות עם האבחנה, השלמה עם טיפול תרופתי וניהול מצב הרוח. אחר כך עוברים לפרק על מאניה או דיכאון המתאים לצורך המיידי ביותר.

אם תומכים באדם אחר, מתחילים במבוא, בפרק על החוויה של הפרעה דו-קוטבית, בפרק על ניהול מצב הרוח ובפרק על תקשורת, פתרון בעיות וסטיגמה. אפשר לקרוא עם עיפרון, אבל לא להפוך כל עמוד לכלל שמטילים על אדם אחר.

שתי ידיים חופנות עציץ חרס קטן ובו נבט זוהר על אדן חלון.

אם לוקחים רק דבר אחד

בוחרים רעיון אחד. מביאים לפגישה את שלוש נקודות המבט. עוקבים אחר כמה סימנים במשך שבועיים. כותבים עמוד אחד של תוכנית לסימני אזהרה מוקדמים. או מסכימים על משפט אחד שאדם שסומכים עליו יוכל להשתמש בו כדי להעלות חשש.

אי אפשר לשלוט בכל שינוי במצב הרוח. אבל אפשר ללמוד את הדפוסים האישיים, לבנות סביבם תמיכה ולקבל החלטות חשובות מוקדם יותר. אבחנה עשויה לשנות את המפה. היא אינה קובעת לאן החיים יכולים להגיע.