הפרעה דו-קוטבית מסוג I לעומת סוג II: מה באמת מבדיל ביניהן

העיקר בחצי דקה

• ההבדל בין הפרעה דו-קוטבית מסוג I לסוג II קשור לגובה שאליו מגיעה העלייה במצב הרוח ולמשך שלה — ולא לשאלה איזה סוג «גרוע יותר».
• סוג I = מאניה: עליות עוצמתיות שמשבשות את החיים ועשויות לפעמים לדרוש טיפול בבית חולים. מאניה נמשכת כשבוע או יותר (או פחות אם חומרתה מחייבת אשפוז).
• סוג II = היפומאניה (ולצידה לפחות אפיזודה אחת של דיכאון מג׳ורי), לעולם לא מאניה: העלייה מתחילה אך נעצרת לפני האזור האדום, ונמשכת לפחות ארבעה ימים — לפעמים היא אף מרגישה כמו תקופה פורה, ודווקא משום כך קל לפספס אותה.
• «סוג II הוא רק גרסה קלה של סוג I» הוא מיתוס. בסוג II הדיכאון עשוי להיות ממושך ותכוף יותר — זהו מקצב שונה, לא גרסה פחותה.
• דף עבודה פשוט, «דפוס העלייה שלי» — מה אחרים שמו לב אליו, מה הייתה התחושה, ואילו שינויים קונקרטיים התרחשו — הופך זיכרונות עמומים לעובדות שרופא או רופאה יכולים להשתמש בהן.

הבדל מס׳ 1 — עוצמת העלייה

אפשר לדמיין מחוון אנרגיה. במאניה (סוג I) המחוון מגיע לקצה: המצב עוצמתי, משבש, ובדרך כלל גם בולט לאחרים. השינה עשויה להיעלם, המחשבות דוהרות והדיבור מואץ. בהיפומאניה (ה«עלייה» של סוג II — אם כי גם אצל אנשים עם סוג I עשויות להופיע אפיזודות היפומאניות) המחוון עולה אך נעצר לפני האזור האדום — «היפו» פירושו המילולי מתחת. זו יכולה להרגיש כמו שבוע ממש טוב: יותר חברותיות, יותר מוטיבציה, תחושה שהכול הולך נהדר בעבודה.

התחושה של «שבוע טוב» היא המלכודת. היפומאניה עשויה להיות נעימה עד שאף אחד — כולל האדם שחווה אותה — אינו חושב שמשהו אינו כשורה.

הבדל מס׳ 2 — ההשפעה על חיי היומיום

כאן גובה המחוון מתבטא בחיים עצמם. במאניה, החיים נוטים להשתבש: אפשר לאבד עבודה, מערכות יחסים עלולות להיפגע, ולפעמים נדרש אשפוז. בהיפומאניה, לעיתים קרובות עדיין הולכים לעבודה, אוספים את הילדים ומתפקדים — אך הנפילה שבאה אחר כך יכולה להיות קשה מאוד.

וכדאי להיפרד מהמיתוס הזה: סוג II אינו «דו-קוטביות קלה». אנשים עם סוג II חווים לעיתים קרובות דיכאון ארוך ותכוף יותר. זו אינה מחלה קלה יותר; זהו מקצב שונה.

הבדל מס׳ 3 — משך הזמן

לשעון יש חשיבות, והוא חלק מההגדרה הרשמית. מאניה נמשכת בערך שבעה ימים או יותר — או פחות אם היא חמורה דיה כדי לחייב טיפול בבית חולים. היפומאניה נמשכת לפחות ארבעה ימים רצופים. אחר צהריים אחד של פעילות נמרצת אינו יוצר אבחנה; ייתכן שזה לחץ, קפאין או פשוט חלק מהחוויה האנושית. אנשי מקצוע מחפשים תקופות מתמשכות שהן שינוי ברור לעומת המצב הרגיל.

הבדל מס׳ 4 — פסיכוזה

פסיכוזה היא ניתוק מהמציאות — הזיות, או מחשבות שווא כגון אמונה שיש כוחות מיוחדים או שמישהו עוקב אחר האדם. זהו קו הבחנה קליני חשוב: אם יש פסיכוזה במהלך תקופת «עלייה», הדבר מצביע על מאניה, ולכן על סוג I. היפומאניה, מעצם הגדרתה, אינה כוללת פסיכוזה. זהו אחד הסימנים הברורים ביותר המבחינים בין שני הסוגים.

הבדל מס׳ 5 — דפוס הדיכאון

לשני הסוגים יש קרקע קשה משותפת: דיכאון מג׳ורי — עייפות כבדה, אובדן עניין, חשיבה איטית, שינויים בתיאבון ותחושות חוסר ערך. ההבדל הוא איזה מצב רוח דומיננטי. בסוג II הדיכאון הוא לרוב החלק העיקרי, וההיפומאניה כה עדינה שאנשים רבים כלל אינם מזכירים אותה לרופא או לרופאה. לכן סוג II מאובחן לעיתים קרובות כדיכאון בלבד, לפעמים במשך שנים.

דף העבודה: «דפוס העלייה שלי»

הדבר המועיל ביותר שאפשר להביא לפגישה אינו אבחון עצמי — אלא תמונה ברורה. כדאי לנסות דף עבודה בן שלוש שורות על תקופת ה«עלייה» האחרונה:

1. מה אחרים שמו לב אליו — המבט מבחוץ (למשל, «בן או בת הזוג הסתירו את מפתחות הרכב», או «מרץ עצום בעבודה, אבל גם עצבנות»).
2. מה הייתה התחושה — המבט מבפנים (למשל, «חשמל בגוף ותחושה שאני מיוחד», או «ביטחון, קסם אישי, והמוח סוף סוף מהיר»).
3. השינויים הקונקרטיים — העובדות (למשל, «ארבעה ימים בלי שינה», או «ארבע שעות שינה בלי עייפות, ושלושה תחביבים חדשים»).

כך תחושות מעורפלות הופכות לעובדות קונקרטיות. כדאי להביא את הדף לפגישה הבאה ולתת לו לדבר — הוא נותן לרופא או לרופאה תמונה מלאה, ועל כך בדיוק נשען אבחון טוב.

האבחון אינו כל מי שאנחנו

התוויות — I או II — הן רק כלים. הן עוזרות לצוות הטיפול לבחור מפה מתאימה. המטרה אינה התווית; המטרה היא חיים שמרגישים יציבים. אפשר לחשוב על עצמנו פחות כעל «אבחנה», ויותר כאדם שלומד לנהוג ברכב עם מנוע רגיש: ברגע שמבינים איך הוא מגיב, אפשר להגיע רחוק.

ידיעת ההבדל יכולה להפחית את הפחד מהמילים. היא הופכת דבר לא ידוע ומאיים לבעיה שאפשר לנהל — ולבעיות ניהול אפשר למצוא פתרונות. כדאי לנהוג בעצמנו בעדינות בזמן שלומדים את אמצעי הבקרה.